ימים ספורים לפני חג הפסח חתמו שר האנרגיה, יובל שטייניץ, ושרי האנרגיה של קפריסין, יוון ואיטליה על הסכם שיתוף פעולה בהנחת צינור גז באורך של כ-2000 ק״מ, שיעבור בין המדינות ויאפשר לישראל לייצא גז ממאגר לווייתן לאירופה.
עלותה הכוללת של הנחת הצינור מוערכת בשלב זה בכ-20 מיליארד שקל, בשעה שחלקה של ישראל מוערך בכ-6 מיליארד שקל. לכאורה, השמחה אף גדולה שבעתיים נוכח ההצהרה המעורפלת על נשיאת המגזר הפרטי בעלות. חתימת ההסכם נחגגה בקול תרועה ושווקה לציבור באמצעי התקשורת הישראליים, כרגיל, בחוסר אחריות מקצועית, לצד מעט ביקורת בעיתונות הכלכלית. ממשלת ישראל חוגגת את הפיכתה למעצמת אנרגיה, ועם מעצמות אנרגיה, כידוע, לא משחקים.
פנטזיות האנרגיה של ישראל אינן דבר חדש, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שהצהרות על ייצוא גז מישראל (למזרח הרחוק, למצרים ולטורקיה) תתגלינה כריקות מתוכן. אמנם ניתן לייצא גז מישראל, ואף להרוויח מכך יפה, אך ההכרזות החוזרות והנשנות על ישראל כמעצמת אנרגיה מתהווה הן בבחינת אדם צועק את שחסר לו. הממשלה שכחה לספר דבר אחד או שניים.
ראשית, ישראל אינה מעצמת אנרגיה. עתודות הגז שלה הן גדולות אך ורק ביחס לצרכיו של המשק הישראלי. באזור הקרוב לישראל נמצאות עתודות גז הגדולות ביותר בעולם. רובן הגדול כבר מנוצל, כאשר כושר ההפקה שלהן משתפר וההיצע גדל. עתודות הגז של מצרים, אלג׳יריה, איראן ורוסיה גדולות יותר מעתודות הגז של ישראל בטווח שנע בין פי עשרה לפי 170. רוסיה היא יצואנית הגז הגדולה בעולם, וגם אם האיחוד האירופי מעוניין לצמצמם את תלותו במאגריה, הרי ששדה לוויתן אינו יכול להיחשב כאלטרנטיבה רצינית.
בנוסף, מצרים הולכת ומבססת עצמאות אנרגטית ומייצאת גז באופן קבוע, ואפילו בסוריה קיימות עתודות גז לא מבוטלות שבטווח הארוך עשויות להיות בעלות משקל בשוק האנרגיה העולמי. איראן לא מייצאת גז בכמויות גדולות כרגע, אולם היא מחוברת למערכת צינורות הגז, וכשמדובר בטווח הארוך, הרלוונטי למיזמים מסוג זה, יש להביאה בחשבון. למשק האנרגיה שלה אין בעיה בהולכת הגז, אלא בפיתוח הפקתו.
שנית, שוק הגז בעולם מגיע אט אט לרוויה. ככלל, קצב הפקת הגז בעולם גבוה מקצב צריכתו ומצוי בעלייה. שיא צריכת הגז באירופה היה בשנת 2005, ומאז היא נמצאת במגמת ירידה, כאשר רק ב-2015 חלה עלייה מתונה.
שלישית, מחיר הכניסה לשוק הגז הוא עצום. עלותם בפועל של מיזמים הנדסיים בתחום האנרגיה, כמו בתחומים רבים אחרים, גבוהה בהרבה מהעלות המשוערת ההתחלתית. הנחת הצינור המתוכנן תהיה צמודה לקרקעית; בחלקה תגיע לעומק של 3,000 מטרים ובחלקים אחרים תעבור בקרקע געשית, תוך שימוש בטכנולוגיות שטרם נוסו. העומק הרב גם יכפה את הקטנת קוטר הצינור, דבר שיצמצם את כמות הגז שניתן להוליך בו. כל זאת בתקופה בה מחירי הנפט הנמוכים מורידים את כדאיות השימוש בגז.
בשנתיים האחרונות לא דווח על תגליות גז מרעישות במים הכלכליים של ישראל. לאור כל זאת, מדוע נכנסת חברת דלק למו"מ על פרויקט שכל הנתונים מצביעים על כך שהוא מופרך? יש לכך שתי סיבות אפשריות. האחת היא ניסיון של החברה להפעיל לחץ על ממשלת טורקיה לחתום עמה על הסכם, שיאפשר ייצוא גז ישראלי דרך מערכת הצינורות הטורקית. בשנה הבאה מתוכננת תחילת הזרמת הגז בצינור הטרנס-אדריאטי מאזרבייג׳אן לאיטליה דרך גיאורגיה, תורכיה, יוון ואלבניה. צינור מקביל מדרום אמור, על פניו, להוות תחרות. אולם עתודות הגז של אזרבייג׳אן גדולות בהרבה מאלו של ישראל, וממילא הנחת הצינור מישראל לאיטליה לא תושלם לפני שנת 2025, על פי התחזיות האופטימיות ביותר. משרד האנרגיה הישראלי פותח את דלתו בפני חברת דלק משיקולים תמוהים.
אפשרות נוספת היא שהצד הכלכלי של העסקה כלל לא מעניין את הממשלה ואת העומד בראשה, כי אם היתרון הגיאופוליטי ממנו תיהנה ישראל לכאורה, אם תניח צינור גז שיחצה את כל חלקו המזרחי של אגן הים התיכון בשיתוף פעולה עם המדינות השותפות. דריסת רגל מסוג זה אמורה להרתיע את ממשלת טורקיה עוד יותר ולהפעיל עליה לחץ כלכלי ופוליטי. אולם העלויות אותן תשלם ישראל עלולות להיות גבוהות מאוד. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הוכיח כי הוא מוכן להשקיע משאבים רבים בהרחבה מסיבית של חיל הים לשם הגנה על שדות הגז הקטנים שנמצאים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. מי יודע אילו הרפתקאות כלכליות מחכות לנו בהמשך?
האלטרנטיבה להרפתקה המוזרה והיקרה הזו נמצאת בחזרה לתכנית המקורית עם טורקיה או ביבשה, באמצעות ייצוא לירדן ולרשות הפלסטינית. מוטב לישראל להתמקד בהנחת תשתית יבשתית שתאפשר שיתוף פעולה פורה בין אלה והרחבה של שיתוף הפעולה הקיים. במקרה זה המזרח התיכון בטוח בהרבה מאירופה.
