האם הוא פועל לפי תכנית מסודרת ועקבית? האם תכנן הכל מראש בשבתו בתא הכלא ב-2002? ואולי התכנית הגדולה קיימת והוא מבצע מדי פעם הערכת מצב טקטית ופועל לפיה – מאט את קצב השינויים או מאיץ אותם? אולי שריו ויועציו הם הדוחפים אותו קדימה? איננו יודעים, וספק אם נדע אי פעם. אולם בפרספקטיבה של עשור לשלטונו של ארדואן אפשר להעריך שלתהליכים הסדורים והעקביים יש כיוון וקצב מתוכננים מראש. שבירת עמוד השדרה של הצבא, ההשתלטות על המערכת המשפטית, רתימת התקשורת לעגלת השלטון, הצמחת האליטה האסלאמית "הירוקה" שהולכת ומחליפה את האליטה החילונית; כל אלה נראים בדיעבד כמהלכים מתוכננים.
ועתה הגענו לנקודת המפנה הקריטית. כל המכשולים הכלכליים והמדיניים בדרכה של מפלגת הצדק והפיתוח לשינוי המדינה הוסרו. נותר רק מכשול גדול אחד – התודעה. וזה כנראה השלב הבא בתכנית. בטורקיה היה עד עתה רק דבר אחד שכולם הסכימו עליו – עשירים ועניים, עירוניים וכפריים, סונים ועַלֶווים. המדובר כמובן בדמותו המיתולוגית של מייסד האומה והמדינה – מוסטפא כמאל אטאטורק. לא מעט מהקסם הכמאליסטי נובע מהמסתורין שהיה חלק מן הדמות. איש לא ממש ידע מאין בא, מי הייתה משפחתו, או כיצד נראו חייו כילד. כמין חייזר מעולם אחר הוא הופיע יש מאין, פיקד על כוחות הצבא בגבורה במלחמת העולם הראשונה, והוביל את המדינה מן המשבר העמוק שבו הייתה שרויה לניצחון אדיר ולהקמת מדינה חזקה.
טורקיה לא הייתה מדינת-לאום לפני שנות העשרים והטורקים לא הגדירו את עצמם כעם. היו ביניהם כאלה שדיברו על איחוד פוליטי של כל העמים דוברי הטורקית, היו שחשבו על איחוד של הלאומים שהרכיבו את האימפריה העוסמאנית הישנה, או אפילו על חיבור של השרידים הרב-לאומיים שעדיין נותרו למדינה אחת, והיו כאלה שדיברו על חיבור למדינות אסלאמיות אחרות. כמאל חתך את הקשר הגורדי הזה באחת, הגדיר מחדש את הקבוצה כעם טורקי, וסימן מחדש את גבולות הלאום שחפפו באורח פלא את אותם אזורים שהצליח לכבוש מידי היוונים, הצרפתים, הארמנים ושאר אויביו.
בשנותיה הראשונות של המדינה פעל כמאל (לעיתים בברוטאליות) להומוגניזציה שלה – לניקויה מן האלמנטים הלא-מוסלמים, כולל שרידי היוונים הארמנים והאשורים, ולקבלת אוכלוסיות מוסלמיות משכנותיה הנוצריות. הוא הניח את הבסיס לתרבות, לכלכלה ולחינוך, בנה את התעשייה ויצר מערכת קשרי חוץ מסועפת. טורקיה היא, אם כן, יציר כפיו של כמאל. מבחינות רבות הוא הדבק המחבר אותה יחדיו והוא ההסבר לדינמיות שלה, לתעוזה החילונית שלה, להתקדמות במעמד הנשים, ועוד.
את כל אלה שואפים מנהיגי המדינה, אנשי מפלגת הצדק והפיתוח, להותיר מאחור. כדרכם הם עושים זאת בסבלנות ובאלגנטיות, בנגיעות קטנות שכל אחת מהן כמעט בלתי מורגשת. כך הגבילו כבר בשנה שעברה את המצעדים הפופולאריים של ה-19 במאי, יום הגעתו של כמאל לסמסון המקובל כתחילת מלחמת השחרור. זה נעשה בתואנה שמדובר בהוצאה ניכרת, ולכן בוטל החלק הצבאי של המצעדים, ובשלב מאוחר יותר צומצמו מאד גם החלקים האזרחיים. במקביל, במקום "יום הילד" ב-23 באפריל, שבו חגגו את פתיחת הפרלמנט ושוב את תהילתו של אטאטורק, הודיעה הממשלה שהיא ממליצה לחגוג את יום הולדתו של הנביא, שמאז שנות התשעים נקבע לאמצע אפריל (בניגוד ללוח השנה האסלאמי הירחי).
עתה החליט ארדואן להסיר נדבך נוסף מלוח השנה הרפובליקני. ביום ייסוד הרפובליקה, החל ב-29 באוקטובר, המקביל במידה רבה ליום העצמאות שלנו, נוהגים אזרחי טורקיה לחגוג בתהלוכות ענק לאורך השדרות המרכזיות בערי המדינה לצלילי מוזיקה לאומית ושירי עם. השנה הודיעה הממשלה כי היא ממליצה לא לערוך תהלוכות עממיות, ובעיקר התנגדה לעצרת המרכזית המתקיימת מדי שנה מול בניין הפרלמנט הראשון באנקרה. התואנה הפעם הייתה חשש מפיגועים של המחתרת הכורדית. כשהתעורר זעם בציבור לנוכח ההחלטה השרירותית הודיעה הממשלה כי על אף שלא תתן אישור לעצרת באנקרה, המשטרה לא תפעיל כוח נגד המתכנסים, ואלה החפצים בכך יוכלו לקיים את טקסיהם. כך, בריקוד זהיר של שני צעדים קדימה ואחד לאחור, מצליחה הממשלה לטשטש, כמעט מבלי משים, את אופייה החילוני של הרפובליקה ואת החיבור המיתולוגי למייסדה. דומה שעל פי תכנית הממשלה השילוב של מחיקת ימי זיכרון הלאומי, טשטוש אתרי זיכרון במרחב העירוני והכפרי, ושינוי דגשים איטי וסבלני במערכת החינוך, יעמידו בסופו של התהליך דור אחר שישכח את מייסד הרפובליקה, או אולי ייחס לו משמעות אחרת – דתית ומסורתית יותר.
התהליך הזה מעורר מספר שאלות. הראשונה היא – האם הניסיון הזה לעצב את הזיכרון הלאומי, אכן יצלח? האם יצליח ארדואן להשכיח את אטאטורק ולהציב את עצמו במקומו כמייסד הרפובליקה השנייה? ושאלה נוספת, מעניינת לא פחות – מה יעשה התהליך הזה להומוגניות של הלאומיות הטורקית? עד עתה הצליחה הרפובליקה לשמור על לכידות רבה למרות הפיצול הגדול בין מעמדות, אזורים, קבוצות אתניות ואפילו נטיות דתיות. הסיבה העיקרית לכך הייתה ההערצה הכללית למוסטפא כמאל ולמהלך ההיסטורי שהוביל. האם מחיקת זכרונו של המייסד לא תפגע באושיותיה של המדינה הטורקית?
ובינתיים נמסר על התנגשויות באנקרה בין החוגגים ובין המשטרה.
