מאמר זה נכתב כדי לעורר דיון ביקורתי על התמורות בעולם הערבי, סיבותיהן והשלכותיהן. עיקרו הוא בניסיון להבין את הקשר בין הסדרה המתמשכת של מחלוקות דתיות בין קבוצות ובתוכן לבין קריסת החברות והמדינות באזור. ייתכן שברמת המחקר האקדמי מוקדם מדי לנהל את הדיון הזה, אולם אפשר להעלות היפותזות. זוהי אחת מהן.
קריסה פנימה, implosion, היא תהליך שבו, בהינתן לחץ חיצוני והפרש לחצים אדיר בין החוץ לפנים, מערכת נדחסת לתוך עצמה וקורסת תוך יצירת אנרגיה הרסנית. זוהי מטאפורה אפשרית לתהליך המתרחש בעולם המוסלמי של היום. ראשית זהו תהליך שנע מבחוץ פנימה. הוא החל בלחץ חזק ובקריסת הגבולות בין העולם הערבי לבין שאר העולם שהובילו לפלישה חיצונית, נמשך בהתפרקות מערכת האיזונים הסונית-שיעית, ומוביל היום לקריסת המערכת הסונית עצמה. שנית, כמו בתהליך המכני גם כאן יש שחרור גדול של אנרגיה.
לפני כמעט שלוש שנים, בבוקרו של מה שנקרא אז האביב הערבי, השתתפתי בכנס חצי-אקדמי עם עמיתים ממדינות ערב ובמהלכו עלתה סוגיית ההבדלים בין גישות שונות לדת. חלק מעמיתינו הביעו כעס על עצם העלאת השאלה. האסלאם הוא מהות אחת חובקת עולם, התעקשו, והטענות המערביות למתחים בין קבוצות רדיקליות למתונות, או בין שיעים לסונים, הן כולן המצאות ותככים שנועדו לסייע לאליטות משרתות המערב להמשיך ולשלוט באזור הזה. הערבים דחו תמיד את הגישה הזאת וכעת הם מתעוררים ומנערים מעליהם את השליטים המושחתים.
מאז זרמו כמויות לא מבוטלות של מים בנילוס ובפרת, והסיפור היום שונה לגמרי. במבט היסטורי מרוחק אפשר לתאר אותו כסיפור של קריסה פנימה בשלושה שלבים. הראשון היה קריסת הגבולות החיצוניים של עולם האסלאם הערבי. ממרחק השנים, אפשר לכלול בשלב זה בין השאר את התרסתו של סדאם חוסיין נגד המערב, את צמיחתם של ארגוני הג'יהאד ופנייתם לדרך הטרור הבינלאומי, ואת עלייתם לשלטון של גורמים רדיקליים מאלג'יר עד אפגניסטאן. סמואל הנטינגטון, במאמרו המפורסם על התנגשות הציוויליזציות הצביע על התופעה הזאת, אם כי לא הסביר אותה לעומקה ולא חזה את המתחים הפנימיים בתוך הציוויליזציה האסלאמית.
נקודת מפנה באותו תהליך של קריסת הגבולות החיצוניים היה פלישת ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטאן, שבתורה הובילה לשלב הקריסה השני – התפרקות המערכת הסונית-שיעית. הפלישה הייתה אמנם קטליזטור לתהליכי דמוקרטיזציה אולם במקביל הפרה את האיזון העדין ורב-השנים בין העדות והציבה אותן על מסלול התנגשות. שוב, ממרחק השנים אנחנו יכולים לוותר על החיפוש המדוקדק אחרי שורשי התהליך – בין אם מדובר בשאיפתו של ארגון אל-קאעידה לנצל את החלל השלטוני כדי להקים אמירות סונית רדיקלית בשטח, בעמדתו המיליטנטית-שיעית של מוקתדא אל-סדר, או בניסיון השיעי לדחוק את הסונים מעמדות השפעה במדינה. כל אלה יחדיו הובילו לקריסה של מערכת האיזונים העדתית ולפריצת מלחמת עולם ביניהם. המלחמה התרחבה ופשטה מעיראק לסוריה ולמפרץ, ודומה שתימשך עוד זמן רב.
אולם התהליך לא נפסק כאן והקריסה פנימה נמשכת. המלחמה בין השיעים לסונים החריפה גם את המתחים בתוך העולם הסוני עצמו והובילה לשלב השלישי. אם נתבונן בתהליכים העכשוויים במצרים בהקשר של השלב השני בקריסה – המלחמה הסונית-שיעית – ייתכן שהמוקד לא יהיה כישלונו של הנשיא מורסי לקיים את הבטחות המהפכה אלא החרדה הגוברת בקרב הציבור, ובעיקר בקרב האליטות השמרניות, מן המיליטנטיות של האסלאם הרדיקלי. מלחמות הדת, האכזריות של פיגועי הג'יהאד בעיראק, התהליך של השתלטות סונית קיצונית על חלקים מסוריה ועיראק והכוונה המוצהרת להדיח שליטים מסורתיים ולהקים אמירויות וחליפוּת אסלאמית, כל אלה העמיקו את הפער בין דגם המדינה האידילי שהבטיחו האחים לבין הריאליה האזורית, ויצרו קואליציה רבת-עוצמה בין הציבור החרד לבין האליטות השמרניות נגד האחים המוסלמים.
התהליכים הללו הפחידו בעיקר את סעודיה וחלק משכנותיה, שעבורן השמרנות והיציבות הם מפתח להמשך הקיום. היום כבר ברור שסעודיה השקיעה מאמצים בהכשלתו של מורסי, וודאי יצרה גם קשר למפקדי הצבא המצרי והבטיחה לתמוך כלכלית ופוליטית במהלך שיוריד את האחים מן השלטון.
באופן מוזר, סעודיה מוצאת את עצמה בשתי פוזיציות מנוגדות בין השלב השני, שבו היא תומכת בארגונים המיליטנטיים הסונים בסוריה נגד השיעים, לבין השלב השלישי, שבו היא נלחמת באותם ארגונים במצרים. אולם בין כך ובין כך הקריסה פנימה בעולם הסוני נמשכת ומחריפה לא רק בתוך מצרים אלא גם בין סעודיה, כווית, ואיחוד האמירויות, לבין קטר ועומאן, ובקרב מדינות אחרות בצפון-אפריקה ובמשרק, וכן קרע גובר והולך בין חלקים גדולים בעולם הערבי ובין טורקיה (שגם היא מדינה סונית).
במצרים המאבק יימשך ועלול אף להחריף, וייתכן שנראה התפרצויות אלימות בין קבוצות סוניות גם במקומות אחרים. ייתכן שהתהליך הזה יוביל גם להיחלשות החזית הסונית בסוריה ובעיראק מול השיעה, השומרת עדיין על אחדות השורה. אולם בסופו של דבר, אולי בעוד שנים רבות, עלינו לקוות שהקריסה הזאת תוביל ליצירת אנרגיה חיובית, לאיזון מחודש ולצמיחה של דמוקרטיה אמיתית.
