הבחירות לרשויות המקומיות הן הזדמנות פז להתבונן בחברה הערבית־פלסטינית בישראל מבפנים. הבחירות האלה הן מעין חצר פנימית של החברה הזאת, זירה שבה נאבקים זה בזה הכוחות השונים הפועלים בה. מה אפשר ללמוד מההתרחשות הזאת, הנמצאת כעת בעיצומה? מהם הכוחות הפועלים במרחב הזה? ומה טיב הדינמיקה בין ה"ארצי" ל"מקומי"?
תחילה כמה עובדות יבשות: בישראל כ־80 רשויות מקומיות ערביות. רק בראש ארבע מהן עומד ראש רשות המזוהה עם מפלגה או עם תנועה, שניים מהארבעה מזוהים עם התנועה האסלאמית ושניים עם חד"ש. עד שנות השמונים היו רק ראשי הרשויות מעטים שלא היו מזוהים עם מפלגות. יש אומרים שהנתונים האלה מעידים שחמולה הצליחה ליצור את עצמה מחדש ולהתגבר על ה"מפלגה" או "התנועה", לדעתי זהו פירוש פשטני, והתופעה הזאת היא חלק מתמורה ארצית שבמסגרתה המפלגות משאירות את הזירה המקומית לכוחות מקומיים, גם ביישובים היהודיים.
בחברה הערבית־פלסטינית יש לתופעה זו גורם נוסף, והוא עליית כוחו של מעמד ביניים. ביישוב או בחמולה המורחבת מתפתחים מוקדי כוח חדשים, והם מערערים על כוחה של החמולה המסורתית ומחלקים מחדש את הכוחות החברתיים־כלכליים. היום יש יותר כסף ויותר מועמדים בכל יישוב ובכל מערכת בחירות, גם בזו הבאה עלינו לטובה. למשל, בכפר קרע (שבמשולש הצפוני), יישוב שבו 12,000 מצביעים, החלו את המרוץ לראשות המועצה המקומית כ־18 מועמדים! מספרם של מוקדי הכוח העולים ממעמד הביניים עולה על מספרן של החמולות המסורתיות שהנהיגו את מערכת הבחירות בעבר, או שהמפלגות רכבו על גבן כדי לשלוט ביישוב. כמו כן, השיח הפוליטי המלווה את מערכת הבחירות המוניציפליות ביישובים הערביים משקף הטרוגניות יישובית והיעדר הסכמות, ואף סכסוכים חברתיים ועדתיים לא פשוטים.
כאמור, לעניות דעתי התמורה המרכזית היא ביזור הכוח החברתי־כלכלי־פוליטי ביישוב הערבי, כלומר עלייתו של מעמד ביניים שרכש את השכלתו וביסס את יכולתו הכלכלית בשלושת העשורים האחרונים, והוא מתחרה בכבוד הן בחמולה הן במפלגה. מעמד זה אמיד יותר או משכיל יותר (או שניהם גם יחד), והוא רואה בזירה המקומית זירה כלכלית ומרחב למימוש עצמי. ומכאן השוני באופי מערכות הבחירות היום בהשוואה לעבר והשיח החדש המתנהל בין הכוחות המתחרים.
אחד מסממני השינוי הוא שמרכז השיח הוא אזרחי, והוא עוסק יותר בתפקוד הרשות המקומית, במקצועיותה, בפיתוח היישוב ובתוצאות הניהול של הרשות, ופחות בנושאים לאומיים שבבסיס היחסים שבין המדינה למיעוט הערבי־פלסטיני. להבדיל, בשנות השבעים והשמונים התמקד השיח בשאלת הכבוד הלאומי, בעמדות המועמד והרשימות בבחירות הארציות ובשאלות לאומיות הקשורות במדינה ובסכסוך. סיסמתו של תאופיק זיאד ז"ל בבחירות בשנת 1975, בפעם הראשונה שבה זכה ברשות העיר נצרת, הייתה: "אנו נכנסים למערכה למען הכבוד הלאומי והשירותים, רוצים את שניהם ולא מוותרים". היום, לעומת זאת, הנטייה היא להפריד את המערכה המקומית מזו הארצית, מעין חלוקת כוח בין חוגים ממעמד הביניים לבין המפלגות המסורתיות: "אנחנו כאן בזירה המקומית, ואתם שם בכנסת".
עוד סימן מובהק המעיד על השוני בין שתי המערכות הוא ההבדל בשיעור השתתפות הציבור הערבי בשתי מערכות הבחירות. הנתונים מראים שאחוז המצביעים הממוצע בבחירות המקומית ביישובים הערביים הוא 85%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות במערכות הבחירות האחרונות לכנסת עמד על 60% בערך. הזירה המקומית מוחשית יותר לבוחרים הערבים וקרובה יותר לביתם ולצרכיהם היום־יומיים. כמו כן, לעומת הזירה הארצית, הזירה המקומית מאפשרת ליותר שחקנים (מועמדים) להשתתף ולהשפיע, ומכאן ריבוי היוזמות של חוגי צעירים ושל פרטים המנסים את מזלם ונכנסים אל הזירה בכל הכוח.
למרות השינויים האלה, הנשים הן עדיין הכוח הנפקד מהזירה המקומית הערבית. למרות השינויים לטובה במעמד האישה הערבייה, היא עדיין לא הפגינה נוכחות מספיקה בפוליטיקה המקומית, ואף שיש עלייה של ממש במספר הנשים המאיישות תפקידי מפתח ביישובים הערביים, האישה הערבייה אינה נוכחת בפוליטיקה המקומית כמועמדת ומתחרה, אלא כמצביעה בלבד. רק פעם אחת עמדה אישה ערבייה בראש רשות מקומית ערבית (בכפר יאסיף שבגליל, בשנות השבעים), ומספר מועט של נשים היו חברות במועצות הרשויות. בשנים האחרונות ניסו כמה נשים להתמודד ברשימות מפלגתיות וברשימות עצמאיות, ועל פי כמה הערכות, יותר נשים יעזו להתמודד במערכות הבאות.
היבט אחר של הרשות המקומית הערבית הוא מידת השפעתה של הרשות על חיי התושבים ביישוב. בדרך כלל הרשות המקומית היא המעסיק הגדול ביותר ביישוב, ומכאן שהיא גם המרחב המרכזי למימוש עצמי. אלא שכאן המצב עגום במיוחד, שכן מינויים רבים ברשויות נעשים לפי קישורים ולא לפי כישורים, כלומר משיקולים פוליטיים ומשיקולים של "סידור עבודה" למקורבים. תופעה זו גורמת לרשות המקומית להיות מקצועית פחות, ועודף כוח האדם, המגיע לפעמים לעשרות אנשים מעבר למצבת כוח האדם הדרושה, יוצר עומס יתר על התקציב בסעיף השכר. מעניין לדעת שמינויים אלו נעשים פעמים רבות גם תחת עינו הפקוחה־עצומה של משרד הפנים והחשב המלווה מטעמו!
עם זאת, בכמה מהיישובים הערביים הרשות המקומית מאוזנת מבחינה תקציבית, ורשויות אחדות שינו את חיי התושבים בהן מקצה לקצה, כמו בחורה (שבנגב), בעילבּון, בטורעאן, באִכּסאל, בכפר קאסם ואף בטייבה. אלא שהצלחות אלו ואחרות לא הצטברו לכדי מהפכה אמיתית, והשלטון המקומי הערבי בישראל עודנו "פספוס אסטרטגי" של החברה הערבית, לא רק באשמת התנהלות השלטון, אלא גם בשל כשלים פנימיים ודפוסים פסולים. אם תפקיד הרשות המקומית לא יעבור שינוי עמוק שיהפוך אותה למנוף לפיתוח חברתי וכלכלי, תישאר הפוליטיקה המקומית של היישוב הערבי בבחינת הזדמנות פז שפוספסה.