מה עוד צריך להתרחש כדי שנכיר בעובדה שאנו עומדים בפתחה של מנהרה חשוכה? מה עוד צריכים לומר אנשי השררה כדי שנבין שהמדינה הפכה בת ערובה בידי שלטון הימין? מה עוד נצטרך לראות כדי להאמין שדבר אחד תם ודבר אחר עולה במקומו?
"השעיית" חברי הכנסת של בל"ד מדיוני מליאת הכנסת לארבעה חודשים, שהצעת חוק זריזה מציעה להמשיכם לצמיתות, היא מילה מכובסת. מדובר בהדרה גורפת של ה"אחר" הפלסטיני בישראל מהמוסד שמסמל את המשחק הדמוקרטי בישראל ומהזירה הפוליטית כולה.
הוצאה אל מחוץ לפוליטיקה מעבירה מסר של שליטה ודיכוי עד כדי אִיוּן, או הפללה רשמית. שתי האפשרויות הללו הן נפיצות, הן ביחס לרוב היהודי שבשמו נעשה המעשה הן ביחס למיעוט הפלסטיני בישראל. אם נצרף לאקט הענישה הזה את הפללתו של הפלג הצפוני לפני חודשים ספורים נגלה כי מישהו מבקש לשנות את כללי המשחק בישראל בכל הקשור במיעוט הפלסטיני (ולא רק בו).
תגובתה של המנהיגות הפלסטינית בישראל יכולה להיות חריפה במידה זהה. היא עשויה לנוע מהיעדרות קולקטיבית של חברי הכנסת הערבים לתקופה קצובה מדיוני הכנסת, מחאה על השעיית חבריהם, עד כדי מעין התפטרות קולקטיבית, כפי שמפצירים כותבים ברשות החברתיות בחברי הכנסת של הרשימה המשותפת.
אז יזקוף לעצמו הימין בישראל נצחון אסטרטגי בדמות יירוט סופי של האפשרות כי מחנה המרכז-שמאל יחזור לשלטון. אלא שזה יהיה נצחון פירוס: הקו הירוק יימחק כליל, והדמוגרפיה שבין הים לנהר תהפוך לשם המשחק – בדיוק כפי שהוזה הימין בסיוטיו.
