לטורקים רבים יש היום תחושה של דֶזַ'ה-ווּ. במשך שנים לפני עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח הם ראו את המפלגות הקודמות, בשיתוף עם הצבא, עושות במדינה כבתוך שלהן. רבים בציבור קיוו שעלייתה של מפלגה לא כמאליסטית תשבור את הדגם הזה ותקדם את הדמוקרטיה. אולם פרשיית השחיתות הגדולה בטורקיה ייצרה שורה של תופעות לוואי שישנו את פני המדינה בשנים הקרובות, וביניהן השתלבות מחודשת של הצבא בפוליטיקה, חיסול הדמוקרטיה, וגרוע מכך, מעבר לשלטון יחיד.
סיכום מצב: המשטרה בטורקיה חשפה פרשיות שחיתות בהיקף של עשרות מיליארדים, הקשורה הן לעסקאות של זהב מול נפט לאיראן והן לרכישות נדל"ן עצומות וחריגה מתקנות בניה. בפרשיות הללו מעורבים שרים בכירים וככל הנראה גם ראש הממשלה ארדואן ובניו. לאחר שהוצא צו מעצר נגד חלק מהחשודים פעל ארדואן במהירות ובנחישות כדי לבלום את החקירה. הוא פיטר והעביר מתפקידם עשרות קציני משטרה, הדיח תובעים מהפרקליטות, ומינה אחרים במקומם. מפקדי המשטרה החדשים סירבו למלא הוראות של הפרקליטות לעצור חשודים וביניהם בנו של ארדואן.
המדינה, כשילוב של רשויות חקיקה, שיפוט וביצוע, משותקת, המשטרה והתביעה הציבורית מסוכסכות בתוכן וביניהן בגלל המינויים והפיטורים, החקירה תקועה, וארדואן מבצר את שלטון היחיד שלו במחיר כבד לערכי הדמוקרטיה. מניסיון העבר הפגנות ציבוריות לא יועילו וגם לא עתירות לבית המשפט. התהליכים המשמעותיים מתחוללים בתוך מפלגת השלטון. לא מעטים במפלגה זועמים על השחיתות ומסרבים לשתוק. חלק מחברי הפרלמנט פורשים מן המפלגה וחלקם משחררים הצהרות מתריסות לתקשורת. גם הנשיא גוּל מביע, בדרכו הזהירה, מורת רוח מצורת התנהלותו של ארדואן.
אולם עיני כולם נשואות לבחירות לרשויות המקומיות בעוד כחודשיים. בטורקיה הבחירות הללו חשובות הרבה יותר מאשר במקומותינו. ערים כאיסטנבול, אנקרה או איזמיר, שבכולן מספר תושבים הדומה ואף עולה על מספר תושבי ישראל, הן כלי משחק קריטיים בפוליטיקה הטורקית בין השאר בגלל העוצמה הכלכלית שמרכזות הערים ויכולת ראשיהן להשפיע על הצבעת קבוצות גדולות באוכלוסייה. אין זה מקרה שתפקידו החשוב של ארדואן לפני בחירתו לראשות הממשלה היה ראש עיריית איסטנבול.
שתי הגדולות – איסנטבול ואנקרה – מנוהלות כיום בידי אנשי מפלגת השלטון, ואילו איזמיר הקטנה יותר מנוהלת בידי ראש עיר ממפלגת העם הרפובליקנית. בכל הערים הללו יתחולל מאבק קשה ומר על השליטה בבחירות הבאות, ואם יצליחו המועמדים של האופוזיציה לנצח בהן, זו תהיה אינדיקציה משמעותית לשינוי העמוק שמתחולל בציבור הטורקי. כידוע, ארדואן הוא קורא אדוק של סקרי דעת קהל, ויועציו עורכים עבורו כשישה מדי שבוע. אם יזהה חולשות כאלה במפלגתו יפעל במהירות ונחישות לא פחותות מאלה שהפגין בשבועות שעברו כדי למצוא שותפים ולבלום את הסחף.
אחת התוצאות המפתיעות יותר של התהליכים האחרונים היא השינוי במעמד הצבא. את המערך הפוליטי השליט בטורקיה בשנים האחרונות אפשר לתאר כמשולש שבקדקוד אחד שלו ניצב הצבא, בשני מפלגת השלטון, ובשלישי 'השירות' של פתהוללה גולן מיודענו. ההצלחה המרשימה בדיכוי הצבא ובהרחקתו ממוקדי השלטון נובעת במידה רבה משיתוף הפעולה של מפלגת השלטון עם אנשי גולן במשטרה ובמערכת המשפט. כך התאפשר, במערכת חצי-דמוקרטית, להכניס לכלא קצינים בכירים על סמך האשמות ועדויות רופפות ביותר, ולעיתים מגוחכות.
אולם הקרע בין גולן לבין ארדואן מציב את הצבא בעמדה שונה. כרגע ארדואן זקוק לתמיכתו. טענתו של ארדואן לפיה התביעה חדורה באנשי גולן ולפיכך מונעת ממניעים פוליטיים ולא ענייניים, הביאה הן את הקצינים בכלא והן את הרמטכ"ל הטורקי לדרוש בחינה מחודשת של ההרשעות. ממה נפשך? הם טוענים. הרי השוטרים, התובעים והשופטים זהים בשני המקרים. אם ההרשעות הקודמות נעשו על בסיס מקצועי טהור, הרי גם הפרשייה הנוכחית אמיתית וממשית. אולם אם המשטרה והתביעה משרתות אינטרסים אפלים ולא את טובת הציבור, סביר מאד להניח שגם ההרשעות הקודמות נעשו ללא בסיס משפטי. צריך אם כן לשוב ולשפוט את הקצינים המורשעים, והפעם בידי בית משפט הגון ומהימן יותר, ואולי גם לזכות אותם.
עד כה ארדואן לא נכנע ללחצי הצבא, וברור שאין לו עניין לשחרר את הקצינים השפוטים, אולם הלחצים הללו אינם מרפים, ומכיוון שכאמור מפלגת השלטון שמטה חלק משמעותי מבסיס התמיכה שלה, ייתכן שתשקול גם ברית מחודשת עם הצבא, שבמסגרתה יזוכו הגנרלים.
