השבוע השיק שר הביטחון לשעבר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו להפרדה לאומית בין ישראל לבין הפלסטינים. ניכרת בה "קפיצת האמונה" הנדרשת מכל מנהיג פוליטי המבקש ליישב את הסכסוך עם הפלסטינים במסגרת הסדר קבע; היא ברורה, קונקרטית, מעוגנת במציאות האזורית ומפזרת את הערפל העוטף בשנים האחרונות את עמדות מפלגות האופוזיציה ביחס לתהליך המדיני.
חשיבותה של התוכנית בכך שהיא מבוססת על הפרמטרים האפקטיביים שהנחו את מחמוד עבאס ואהוד אולמרט בתהליך אנאפוליס ב-2008. הם מתייחסים לארבע סוגיות הליבה: הגבולות יותוו על ידי העקרון של קווי 1967 וחילופי שטחים ביחס 1:1, הביטחון יתבסס על פירוז המדינה הפלסטינית, בירושלים תקומנה שתי בירות לישראל ולפלסטין, וסוגיית הפליטים תמצא את פתרונה על ידי שיבתם למדינת פלסטין ופיצויים. ראש הממשלה נתניהו נסוג מכל הפרמטרים האלה כאשר נבחר בשנית ב-2009.
תכניתו של חברת הכנסת פרץ מציגה "עמדת פתיחה ישראלית" המבוססת על הצעתו האחרונה של אולמרט בסוף 2008. ככזו היא מקיימת את התנאי הפלסטיני לחידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק. חלוקתה לשלבים ואזורים מעניקה גמישות שתסייע בהבאת הצדדים לקו הגמר.
בתחום הטריטוריאלי שומר פרץ על ה"גושים" שנקבעו על ידי ברק ואולמרט, אך מצמצם את גודלם מ-6.5 אחוזים לפחות מ-5 אחוזים. הגדרת ה"אצבעות " של אריאל וקדומים בשתי הקבוצות האחרונות בסדר העדיפות לחילופי שטחים מעידות על כך ששטחיהן במזרח, החודרים לעומק של למעלה מ-20 ק"מ לתוך המדינה הפלסטינית ופוגעים ברציפותה, לא ישרדו במעלה המשא ומתן. המשמעות היא תוספת של כ-10,000 בתי אב למפונים מהשטחים, אתגר שישראל בהחלט יכולה להתמודד אתו מבחינת שיכון ותעסוקה.
כך גם בסוגיית ירושלים. פרץ מבין את הרגישות היהודית למקומות הקדושים, ולכן מבקש בשלב הראשון להבטיח כי ה"אגן ההיסטורי" ישאר בריבונותה של ישראל תוך הקמת מנהלת ישראלית-פלסטינית משותפת. יחד עם זאת, פרץ מודע לעובדה כי איזור זה מקודש ורגיש גם בעיני המוסלמים, ולפיכך הוא מציע כי מיד לאחר יישום ההסכם יוקם צוות מו"מ לגיבוש "המשטר המיוחד" שיונהג באיזור זה לשם הבטחת חופש הגישה והפולחן במקומות הקדושים לכל הדתות.
התוכנית אינה מתעלמת מהעובדה כי המחנה הפלסטיני מפוצל בין הגדה לבין עזה, אך בה בעת אינה מנציחה את הפיצול הזה. המשא והמתן עם אבו מאזן יתנהל גם על עזה, אם כי שלבי היישום של ההסכם יוכרעו במשותף עם ההנהגה הפלסטינית הרשמית ובשיתוף פעולה עם הקהילה הבין-לאומית. זאת, כפי הנראה, בכפוף למידת המשילות שתפגין הממשלה הפלסטינית העצמאית ברצועת עזה.
חבר הכנסת פרץ מבקש להבטיח את חידוש התהליך המדיני באמצעות צעדים בוני אמון שעיקרם מאבק משותף בטרור ובאלימות, הקפאת הבנייה מחוץ לגושים בתמורה להפסקת כל פעילות פלסטינית נגד ישראל במישור הבין-לאומי, ומעל הכל הכרזה ישראלית המאמצת את קווי 1967 כבסיס לגבולות, כפי שקבעה מליאת האו"ם ב-29 בנובמבר 2012, ובתמורה הכרזה פלסטינית כי מטרת המו"מ היא השגת הסכם שלום שיביא לקץ הסכסוך.
את התכנית הבילטראלית חותם נדבך אזורי: הכרה של מדינות ערב בסוף הסכסוך ומימוש הבטחתן לנורמליזציה והסכמי שלום עם מדינת ישראל בהתאם ליזמת השלום הערבית.
אין בתוכניתו של פרץ הצעות מרעישות ויצירתיות, אולם אלה כבר מזמן אינן נדרשות בשדה המדיני לטובת יישובו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעניין זה נדרשת תוכנית ברורה ומנהיגות אמיצה והחלטית, שאינה מסתירה מהציבור את ה"מחירים" הנדרשים כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי, אשר נהנית מגבולות בטוחים ומחברוּת במשפחת העמים. יש לקוות כי כוחו ואומץ לבו של עמיר פרץ יעברו יחד עמו מספסלי האופוזיציה אל קדמת הבמה, בבוא היום.
