בסוף השבוע שעבר הוכרע כי שמה של הכיכר שתקבל את פני הנכנסים בשערי העיר הפלסטינית החדשה תקרא בשמה של העיר עצמה – כיכר "רַוַאבִּי". אלו שהכריעו בעניין ודחו את השמות האחרים שהוצעו – "א-זיתונה" (עץ הזית) ו"אל- כרום" (הכרמים) – היו כמאה אלף גולשי דף הפייסבוק של הפרויקט, המעודכנים מדי שבוע בהתפתחות הבנייה. הצבעה זו, הראשונה מבין שלוש, היא חלק מהבנייה שיווקית מדוקדקת המשווה לפרויקט הילה זוהרת הרבה יותר מזו של מיזם הנדסי גרידא, וזאת באמצעות אתר אינטרנט, דף פייסבוק ושלל סיקורים תקשורתיים. רואבי, כמאמר הסלוגן שלה, אמורה להיות מקום "לחיות, לעבוד ולגדול" בו, צורת חיים חדשה עבור המדינה הפלסטינית העתידית. לסגנון השמות העוטפים את העיר נועד, אם כן, תפקיד חשוב בקביעת אופייה העתידי.
לצד ההיבטים הדמוגרפים והפוליטיים יש להבין את בניית העיר החדשה על רקע ההיסטוריה האורבנית הפלסטינית מאז 1948. המלחמה גדעה את שכבת האליטה העירונית הפלסטינית, בין היתר בירושלים, יפו, חיפה, רמלה וטבריה. בשטח מדינת ישראל, התושבים הערביים המעטים שנותרו בערים או שהועברו אליהן כפליטים נעשו למיעוט במעמד נמוך. בנוסף, אחרי 1948 הערים היהודיות לא משכו אליהן את הערבים הכפריים, מה שהביא לכניסת שירותים עירוניים לתוך הכפרים ולגידול מסיבי באוכלוסייתם. מדינת ישראל הכירה עם הזמן בחלק מהכפרים הללו כ"ערים" על אף שהם חסרו כל אופי חברתי או כלכלי עירוני. כך קיבלו הכפרים הערבים בשטחי מדינת ישראל את צורתם הנוכחית שהיא מעין כפר עירוני או עיר כפרית.
אחת הטענות הרווחות נגד מדיניות ממשלת ישראל ביחס לאוכלוסיה הערבית היא כי נוקטת מגמה מובהקת של "דה- אורבניזציה", או מניעה של תהליך העיור ה"נורמלי" העובר על אזרחי המדינה היהודים. גם בשטחי הגדה המערבית אחרי 1948 עמדו שני מכשולים בדרך להתפתחותה של סביבה וחברה אורבנית. הראשון היה אוכלוסיית הפליטים הגדולה שנסמכה בהדרגה על הערים הגדולות. השני היה מדיניות ההזנחה המכוונת מצד המשטר ההאשמי, ששלט בגדה המערבית בין 1948—1967, אשר נועדה להחליש את ערי הגדה ולהעצים את ערי עבר הירדן המזרחי. כך, מאז 1948 עמדו תהליכי העיור וההתפתחות העירונית בחברה הפלסטינית הן בישראל הן בגדה המערבית בפני קשיים ומהמורות.
הבנה זו מתחדדת בשנים האחרונות, ועל בסיסה הולכת ומתחזקת בשיח הפלסטיני הקריאה לשנות את הנרטיב הפליטי המבקש לחזור אל הבית בכפר ואל עץ הלימון בבוסתן. המציאות ה"כפרית" הנוכחית והנסיון לרומנטיזציה של העבר הפלסטיני, כך נטען, הביאו להבניית זיכרון לפיו החברה הפלסטינית הייתה כפרית בלבד, כשלמעשה עולם עירוני מפותח נשכח והושכח.
את פרויקט העיר החדשה רואבי ניתן להבין כחלק מהנסיון לפתוח דף חדש בהיסטוריה האורבנית הפלסטינית. בחכמה רבה בחר היוזם של הפרויקט, איש העסקים הפלסטיני בשאר אל-מַסְרִי, שלא לנסות לשחזר את יפו הערבית, לשעתק את רמאללה או לבנות מנהטן פלסטינית. כעיר מתוכננת מהמסד ועד הטפחות שאב אל-מצרי את ההשראה מהעיר מודיעין הישראלית ובחר לייסד עיר מגורים לבני המעמד הבינוני הנוכחי, דור של משפחות פלסטיניות צעירות שרואות את עתיד ילדיהם במדינה פלסטינית מודרנית.
בהבינו כי שמות ומושגים אינם רק נגזרים מתוך המציאות אלא מעצבים אותה, מבקש אל-מסרי להקנות לעיר אופי הבא לידי ביטוי ב"שיום" (מתן שמות) חלקיה של העיר. הפלסטינים למדו היטב משכניהם היהודים כי פעולת השיום היא עשייה פוליטית לכל דבר וענין, ומכאן החובה להשקיע בה מחשבה.
אל-מסרי בחר לפסוע בנתיב מיוחד. כבר בבחירת השם הסולידי "רואבי" ("גבעות") הוא דחה הצעות אחרות כמו "מַדִינַת ערפאת" (עיר ערפאת) או "מדינת אל-ג'האד" (עיר הג'יהאד), וקשר בין העיר כמסמלת יצירה חדשה ובין הטופוגרפיה האופיינית לאזור. לשכונות בעיר ניתנו גם כן שמות ייחודיים, ואולי קצת מוזרים, שנשאבו מתוך שפות שמיות עתיקות: "מַקְמַטַה" (סלע), "סוּאַן" (אבן צור), "אכשאף" (מעשה קסמים, כישוף) ו"תרצה" (שמחה, שעשוע). הבחירה בשפות הלא מוכרות – בעיקר אכדית אך גם ארמית – נועדה לסמל את הקשר של העיר אל העבר הפלסטיני ה"כנעני". הטענה הפלסטינית לפיה מוצאם של הפלסטינים בעממי כנען נועדה להתפלמס עם הטענה היהודית לקשר היסטורי עם בני ישראל שישבו באזור, ולהדגיש את קדימותם של הפלסטינים. לאור מיקומה הגיאוגרפי של רואבי בסמיכות להתנחלויות חלמיש (נווה צוף), עטרת, עפרה ובית-אל, השואבות את שמותן מאתרים תנ"כיים, מקבל פולמוס זה משנה תוקף.
שכונות אחרות בעיר רואבי מכונות בשמות "ורואר" – שמה הערבי של הציפור הארץ ישראלית שרקרק, ו"דֻלַיְם" – שמו של אחד משבטי הערבים החשובים של סוריה ועיראק. המודלים השונים של הבניינים ברואבי קיבלו גם הם שמות ערביים כמו "מרמר" (שיש), "בַּלוּר" (גביש), "זאן" (עץ אשור) או "וַתַר" (מיתר של כלי נגינה). השמות הערבים שנבחרו מדגישים אף הם את המגמה לקשור בין העיר לטבע שמקיף אותה ולמאפיינים ערבים שורשיים, תוך המנעות מיצירת זיקה ישירה לסמלי המאבק הפלסטיני של הדורות האחרונים. לפחות כרגע נראה כי שמות אלו מועדפים על פני כיכר או שדרות ה"שֻהַדַאא'" המוכרות מערים אחרות ועל פני ציון אירועים ואישים מתוך ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית.
עד סוף השנה אמורות 600 המשפחות הראשונות להכנס לגור בשכונות "אל-סואן" ו"מקמטה" ברואבי. זו תהיה הזדמנות חשובה להעלות את ההיסטוריה האורבנית הפלסטינית על נתיב חדש, בדרך למדינה עתידית. בוני רואבי מאמינים כי על מנת שזה יקרה יש לנתק את חווית המגורים בעיר החדשה מהערים הפלסטיניות המסורתיות ומעולם המושגים הטעון של הסכסוך. ימים יגידו האם המונחים ה"רכים" בעזרתם הוגדרו חלקיה השונים של העיר אכן יסייעו ביצירת זהות פלסטינית חדשה.
