אובמה הוא מנהיג חלש. חלש בהרבה מג'ורג' בוש, למשל, שידע לדחוף את האג'נדה שלו רחוק מאד בזירות רבות (למשל, במהפכה הימנית שיצר במערכת המשפט האמריקאית). משבר תקרת החוב האמריקאית לפני כמה שבועות התאפיין בעיקר בהעדרו הבולט של אובמה. פתרונו של המשבר ההוא ברגע האחרון לא היה פרי התערבות של הנשיא אלא תוצאה של מקח וממכר של המבוגרים במגרש המשחקים – או בקונגרס – משני הצדדים. אובמה ישב ביציע.
מדוע לדבר על כך כעת? כי אובמה, בשל חולשתו, עומד לפספס את אחת ההזדמנויות הנדירות בדורנו לפתור את הסכסוך הבלתי פתיר שלנו. כבר עשור שלא היה לנשיא אמריקאי כזה אמצעי לחץ – או במונח המרכזי כל כך לפוליטיקה אמריקאית,leverage– על שני הצדדים. אבו מאזן מתעקש להביא לאו"ם את המדינה הפלסטינית. ישראל, על אף כל השריקות באפלה שהדבר יזיק רק לפלסטינים, עושה מאמץ עילאי ומבוהל לבלום את המהלך. הצלחתו או כשלונו תלויים רק באמריקאים: ירצו – יטילו וטו וגם את מלוא כובד משקלם נגד ההחלטה; לא ירצו – המדינה הפלסטינית קום תקום.
ברור לכן מה צריך אובמה לעשות עם הגזר והמקל שנפלו לידיו מבלי משים. הוא צריך לומר לאבו מאזן שיניח את הצעתו על השולחן כעת אך יסכים לדחיית ההצבעות עליה בשנה (או פרק זמן סביר אחר). והוא צריך לומר לביבי שיש לו שנה להגיע להסכם במשא ומתן, כפי שהוא מתעקש שהסכם צריך להוולד. אם לא תושג התקדמות משמעותית של ממש, אובמה יודיע מראש שארצות הברית לא תתנגד להצעה הפלסטינית. הגזר לפלסטינים הוא שללא סרבנות מצדם, בעוד שנה, כך או כך, תוקם מדינתם. הגזר לישראלים הוא מניעת המהלך החד-צדדי כעת באו"ם ובידודה העולמי של ישראל. ומנגד, המקל על שני הצדדים הוא שאובמה יוכל בהינף יד להעניש את שניהם בדבר שהם מפחדים ממנו יותר מכל. העולם ימחא כפיים, ועדת פרסי הנובל לא תראה עוד כבדיחה על שהעניקה לאובמה למפרע פרס נובל לשלום על לא מעש בכפו, העולם הערבי ישתכנע שאובמה מתווך ישר ולא עושה דברו של אייפאק, והאמריקאים יגלו שיש להם מנהיג קובע סדר יום עולמי.
האם זה יקרה? לא ולא. אין שום סימנים שאובמה מסוגל למעשה נחרץ שכזה. אם כשעלה לשלטון לא היתה לו די מנהיגות למהלכים מעין אלה, על אחת כמה וכמה כעת, כשחולשתו בקרב דעת הקהל האמריקאית ובגבעת הקפיטול בשיאה. כלל לא ברור שהפחדנות של אובמה תציל אותו מתבוסה בבחירות 2012. אולם ברור שהיא מביאה לאובדן ההזדמנות להציל אותנו.
אגב, זו לא הפעם הראשונה שנוצרת קונצטלציה שמאפשרת לנשיא אמריקאי להפעיל לחץ שכזה על שני הצדדים. הפעם הקודמת היתה מיד אחרי הפיגועים במגדלי התאומים. לג'ורג' בוש היתה יכולה להיות אז תמיכה מקצה העולם ועד קצהו לו ניסה לכפות על שני הצדדים בסכסוך שלנו מהלך שהאמריקאים קוראים shot-gun wedding: דהיינו לומר להם שלסכסוך המקומי שלהם יש כעת השלכות גלובליות הרות גורל, שלעולם כולו אפסה הסבלנות, ולפיכך שייכבדו שני הצדדים ויגיעו להסכם בתוך כך וכך חודשים שיוריד את הבעיה שלהם מסדר היום. המקל שבידי בוש אז היה חלש יותר, וממילא היה טרוד במה שהוא ראה כמתקפת הטרור העולמי על ארצו, וכך ההזדמנות ההיא לא נוצלה. לאובמה יש יותר leverage, אבל פחות משהו אחר.
