כאשר נכתבות שורות אלו, על רקע המהומות הקשות והאלימות במצרים, קשה עדיין לדעת האם נוסח החוקה החדשה שאושר בחיפזון לפני מספר ימים על ידי ועדת הניסוח והוגש לנשיא מורסי יגיע בכלל להצבעה במשאל העם המתוכנן ל- 15 בדצמבר. מוועדת הניסוח פרשו במהלך הדיונים נציגי הזרמים החילוניים, כך שהיא איננה נהנית מהסכמה ציבורית רחבה.
אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בקרב הציבור המצרי בנוגע להצעת החוקה החדשה היא מעמדה של ההלכה המוסלמית (שריעה) במסגרת חוק המדינה. כזכור, מחלוקת זו חוזרת לשנת 1971, כאשר ס' 2 בחוקה המצרית החדשה קבע כי "עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור עיקרי לחקיקה". הסכמתו של סאדאת לכלול סעיף כזה לראשונה בחוקה המצרית פורשה על רקע הברית הפוליטית שכרת עם הקבוצות האסלאמיות בארצו כדרך להתמודד עם האופוזיציה הנאצריסטית שאיימה על שלטונו בראשית דרכו. ב- 1980 הלך סאדאת צעד נוסף לקראת האסלאמיסטים בכך שאישר תיקון לס' 2 הנ"ל הקובע כי "עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור העיקרי לחקיקה".
ס' 2 עורר בשנות השבעים של המאה הקודמת תקוות רבות בקרב תומכי יישום השריעה במצרים. במהלך שנים אלו הוכנו נוסחים של חוקים המבוססים על ההלכה האסלאמית, מתוך צפייה שיאושרו ע"י הפרלמנט ויחליפו את החוקים הקיימים, שהיו מבוססים על אימוץ של חקיקה אירופית (בעיקר צרפתית). אולם, התקוות הללו נכזבו מכיוון שממשלת סאדאת, וביתר שאת ממשלת מבארכ לאחר מכן, שמו לאל את כל מאמצי החקיקה בעניין. משנחסם בפניהם ערוץ החקיקה האסלאמית, פנו האסלאמיסטים לערוץ הפסיקה- החל בשנות השמונים של המאה הקודמת, וביתר שאת בשנות התשעים, הגישו גורמים אסלאמיסטיים שורה של תביעות לבית המשפט החוקתי העליון במצרים, אשר במסגרתן דרשו לבטל את תוקפם של מספר סעיפי חוק או צווים ממשלתיים שעל פי הכרתם היו מנוגדים לעקרונות השריעה ולפיכך מנוגדים לס' 2 בחוקה (למשל, הסעיף בחוק דיני המעמד האישי המגדיר את ריבוי הנשים כנזק פוטנציאלי לאישה; הצו של שר הבריאות אשר הגדיר את ביצוע "מילת נשים" כעבירה פלילית; וכן, הצו שאסר על תלמידות לכסות את פניהן בצעיף בזמן שהותן בשטח ביה"ס). אף לא אחת מהתביעות הללו התקבלה. האסטרטגיה הפרשנית של ביהמ"ש החוקתי העליון הייתה כי משמעות המונח "עקרונות השריעה האסלאמית" היא טקסטים חד-משמעיים בקוראן או במסורות הנביא המהימנות, וכי בכל סוגייה שלגביה אין טקסט חד-משמעי כזה המחוקק חופשי לפעול בהתאם לשיקולי האינטרס הציבורי. במילים אחרות, על פי ביהמ"ש, "עקרונות השריעה האסלאמית" אינם שקולים לדינים הפרטניים הקיימים במדע ההלכה המוסלמי, אלא הם עקרונות כלליים המייצגים את רוחה של השריעה, בבחינת "המשפט הטבעי" של האסלאם. לסיכום, עד לעת הנוכחית תוסכלו כל תקוותיהם של האסלאמיסטים לביסוס החוק המצרי על ההלכה המוסלמית.
עלייתם של "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים והדיונים על חוקה חדשה, אשר הבשילו כאמור בימים האחרונים, החזירו למוקד הדיון את ס' 2 האמור, אשר היווה בשעתו "סדין אדום" בעיניהם של הגורמים הליברליים במצרים בכלל, והמיעוט הנוצרי הקופטי בפרט, אולם כיום נחשב בעיניהם כרע במיעוטו. בטיוטת החוקה החדשה הושאר ס' 2 בנוסחו הקודם (עפ"י התיקון של 1980), אולם נוסף סעיף משמעותי ביותר (ס' 219) במסגרת פרק החוקים הכלליים של החוקה. סעיף זה, שלגבי נוסחו היה ויכוח בוועדה עד הרגע האחרון, מפרש את ס' 2 בקובעו כי "עקרונות השריעה האסלאמית כוללים את הראיות הכלליות שלה, את עקרונותיה התיאורטיים וההלכתיים ואת מקורותיה הנחשבים (הסמכותיים) בקרב אסכולות ההלכה הסוניות".
לס' 219 יש להוסיף שני חידושים משמעותיים נוספים בנוסח החוקה החדשה: ס' 4, המתייחס למוסד אל-אזהר, קובע כי בכל העניינים הקשורים לשריעה תישאל דעתה של "מועצת בכירי העולמא" של המוסד. לכאורה בסתירה לכך, קובע ס' 175 כי ביהמ"ש החוקתי העליון הוא בעל הסמכות הבלעדית לפסוק לגבי הכשרות החוקתית של כל חוק או צו ממשלתי. נראה כי החוקה החדשה מבקשת להחליש את מעמדו של ביהמ"ש החוקתי העליון, למשל בכך שהיא מצמצמת את מספר שופטיו מ-18 כיום ל-11 וגם מבטלת את האוטונומיה של שופטי ביהמ"ש לקבוע לגבי מינויים של שופטים חדשים.
כבר ממבט ראשון ניתן להתרשם כי ס' 219, אף שניסוחו די מעורפל (כנראה שלא במקרה), מקדם בצורה משמעותית את סדר היום של האסלאמיסטים. סעיף זה, המתכתב עם הפרשנות של ביהמ"ש החוקתי העליון לס' 2 (ר' לעיל), קובע כי עקרונות השריעה האסלאמית אינם רק טקסטים חד-משמעיים במקורות ההתגלות אלא כוללים מרכיבים נוספים: עקרונות תיאורטיים, היינו תיאוריית שורשי ההלכה באסלאם; עקרונות הקיימים במדע ההלכה; ולבסוף, מקורות טקסטואליים סמכותיים במסגרת ספרות אסכולות ההלכה הסוניות. נראה אם כן, כי ס' 219 נענה לתביעות האסלאמיסטים כי החקיקה המצרית צריכה להיות מונחית לא רק ע"י עקרונות כלליים ומופשטים הקיימים בשריעה אלא על ידי דיני ההלכה הפוזיטיבית שפותחו ע"י חכמי ההלכה לדורותיהם במסגרת האסכולות.
האם ס' 219 לא מוזג עם ס' 2, מקומו הטבעי, אלא מובא רק לקראת סוף החוקה, כדי להצניע אותו ולמתן את התנגדותם של הגורמים הליברליים והאזרחים הלא-מוסלמים? האם העובדה שמנסחי סעיף 219 מתייחסים לכל אסכולות ההלכה הסוניות ולא נוקבים בשמה של אסכולה אחת מחייבת, שאת דיניה יש ליישם, תביא לאנדרלמוסיה במשפט המדינה? מי תהייה הסמכות הפרשנית העליונה לגבי התוקף החוקתי של חוקים- אל-אזהר או ביהמ"ש החוקתי העליון? אלו הן מקצת מן השאלות שניתן להציג לגבי נוסח החוקה הבעייתי ביותר הזה.
ניתן לומר בשלב זה כי גם אם נתעלם לצורך הדיון מריבוי הפרשנויות האפשריות לס' 219, הרי שאם תאושר החוקה החדשה בנוסח המוצע, דבר הנראה לא סביר ברגע זה, ואם ממשלת המפלגות האסלאמיות תשרוד לאורך זמן, הרי שמצרים עתידה לצעוד צעד משמעותי לקראת הפיכתה למדינת הלכה אסלאמית, בדומה למדינות כמו איראן, סודאן ופקיסטאן.
פרופ' רון שחם מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום התעניינותו הוא המשפט המוסלמי.
