לפני שבועיים כתבתי כאן על ניתוקם המרחבי של אלה הפועלים בשם ההומאניות האוניברסאלית. ניתוק מהסביבה החברתית ניתן היה לראות גם בסרטו של רינו צרור "אני ה' ", המבקש לחשוף את יחסם של החרדים, הדתיים והחילוניים ביהודה ושומרון לאמונה שלהם. מתוך הדיבור על האמונה עולה עד מהרה הנושא שמעצב ומכוון את השיח בסרט – המרחב שבו חיים תושבי יו"ש. הקהל הוא המקום והמקום הוא הקהל.
נתחיל באנקדוטה על זכויות יוצרים. היה מעניין לקרוא את הכתוביות בסוף; האחרונה הכריזה כי בשל קשיים כלשהם לא הצליחו האחראים לסרט לאתר חלק מהמצולמים, ואלה מוזמנים ליצור קשר על מנת להסדיר את העניין. האם יש איזה קשר בין צילומים ישנים ללא תיעוד, שניתן להשתמש בהם, לבין אדמה חסרת תיעוד אשר הטוענים לבעלות עליה מוזמנים לבוא ולהסדיר את ענייניהם? קשה לא לחשוב על הדמיון, על העניין שנשאר בלתי פתור, על השרירותיות של ה-"פתרון" או של ה-"אי פתרון".
אבל כעת לדברים החשובים יותר.
ראשית, דעת הקהל. לפי התמונה המשתקפת ב-"אני ה' ", יהודה ושומרון הוא סיפור גברי. יש אישה אחת שמרואיינת, מלכה פיוטרקובסקי. השאר הם גברים. תפקיד הנשים לפי הסרט, המובא על ידי הרב גינזבורג, הוא להיות ח"י נשות המלך דויד כנגד ח"י מלחמות: אישה אחת למלחמה אחת. האישה גורמת לגבר לצאת למלחמה, האישה היא מלחמה בעצמה, ובכל מלחמה כזו הגבר נחלם בעצמו. אחד מבני משפחת זר (אחת מן המשפחות ה-"קרקעיות" ביותר בשטחים) מחדד: "כפי שהגבר בא על האישה כך ישראל באים על הקרקע". כפי שאמרו חכמינו בכוורת: "הוא שכב על אמא אדמה והיא נתנה לו".
לא ברור אם זוהי אכן המציאות המתנחלית, או שמא זהו רק המבט של רינו צרור, אדם מתוחכם הער לסוגיות הללו. אולי העין החילונית אינה מכוילת באמת להבין את הסיפור המתנחלי? במשבצת השידורים של ערוץ 8 ישדרו בשבוע הבא סרט תואם, "מקום משלהן", על בחורות מתנחלות. כלומר, ההפרדה הזו בין גברים ונשים טבועה לא רק בקרב המתנחלים אלא גם בקרב המתעדים אותם.
שנית, על דעת המקום. עבור חלק ניכר מהחברה הישראלית יום כיפור מצוין לא רק בתפילה ובתחנונים אלא גם מזכיר את מלחמת יום הכיפורים: מלחמה שהייתה נקודת שבר בחברה הישראלית, אשר הבינה כי לא לכל דבר קיים פתרון כוחני.
אחת התוצאות של המלחמה היא הקמתן של שתי תנועות מתחרות: "שלום עכשיו" ו-"גוש אמונים". שתי התנועות הללו אינן קיימות בסרט של רינו צרור. שלום עכשיו אולי רלבנטית פחות, אבל העדרה של גוש אמונים בולט מאד.
"גוש אמונים" הייתה הפנים המאורגנות והרעיוניות של הרעיון המתנחלי המזוקק. הרבה לפני שהפוליטיקה המתנחלית הפכה לפוליטיקה לעומתית, למלחמה באויבי העם, "גוש אמונים" סיפק חזון פוזיטיבי, כזה שבקש לראות את עתידה של ישראל על דרך ההתנחלות. מדוע התנועה ככזו איננה מופיעה בסרט? התשובה הראשונית שאני יכול להציע פשוטה ומורכבת כאחד.
הציבור הישראלי והימין המתנחלי בתוכו נוהגים להדחיק, ואז להמיר. את מוראות יום הכיפורים מחליפים בהוד של ארץ ישראל. את כשלון ההנהגה המדינית מפוגגים על ידי ההכרה בנצחיות ההנהגה האלוהית. פשוט: מתחברים למרחב ומתנתקים מהסביבה. המטה להצלת היזידים, לעומת זאת, מתחבר לסביבה ומתנתק מהמרחב, אולם מדובר בשני צדדים של אותו רצף.
ישנה אולי תשובה מורכבת קצת יותר: לאחר הנסיגה מסיני ב-1982 (עוד אחת מתוצאות מלחמת יום הכיפורים) מצאה מדינת ישראל את עצמה בתוככי לבנון. פיצוי על שטח שננגס בדרום התקבל בשטח שננגס בצפון. כעין חוק כלים שלובים של מרחב ישראלי. זהו הסיפור אבל בכיוון הפוך, של יום הכיפורים והשטחים: כישלון בהגנה על המרחב מבחוץ הביא להתפשטות כלפי פנים. הוויה במרחב אינה קיימת אלא מרתון סיזיפי של התכנסות והתרחבות. אין הסדרה של המרחב ואין גם הסדרה של החברה; אנחנו בשלב של "פנימה" או בשלב של "החוצה", ללא ניסיון להבין את הקשר ביניהם או את השלכותיהם זה על זה. אם חושבים רק על "פנימה" ורק על "החוצה" אי אפשר ליהנות, אבל גם אי אפשר להשלים את המשימה, לזרוע זרעים של עתיד. כשחיים רק בדרך פנימה או בדרך החוצה חיים באופן לינארי, כזה שמאפשר שיפוט או הבחנה מוסרית רק דרך הקשר בין סוף והתחלה.
אולם החפץ חיים, ובעיקר החפץ עתיד, צריך למצוא את הדרך לפתח גם דינמיקה מחזורית-סביבתית של חיים. בדינמיקה כזו, כל הרכיבים במערכת נשענים זה על זה ותומכים זה את זה, והם יודעים לעבור גם מצוקה וגם הצלחה כחלק ממכלול חייהם.
חסידי ארץ ישראל השלמה ופרשניהם (מיכה גודמן בסרט למשל) שמתעלמים ממלחמת יום הכיפורים מתעלמים למעשה מסביבתיות. הם מדברים על הזדמנות שיש לנצל או על נס אלוהי, אך שוכחים לדבר על מעשה מדיני. קיומם נטוע בקוטב של "הרס" או בקוטב של "יצירה", מבלי להבין כי צריך גם להרוס וגם ליצור כדי לקיים שלם.
