בשבוע שעבר אושר בכנסת חוק הלאום השנוי במחלוקת. 62 חברי כנסת הצביעו בעד, 55 התנגדו ושניים נמנעו. כמה סעיפים בחוק עוררו סערה פוליטית וציבורית. למשל, בסעיף 4 הוגדרה השפה העברית השפה הרשמית היחידה במדינת ישראל, ואילו השפה הערבית הוגדרה בפעם הראשונה מאז קום המדינה – "שפה בעלת מעמד מיוחד". למה בדיוק התכוון המחוקק במונח "מעמד מיוחד"? לשאלה זו אין החוק מספק מענה ברור.
טרם אישור החוק נחשבה הערבית שפה רשמית שנייה, ואם כך, בעקבות אישורו נפגע מעמדה. היותה של השפה הערבית שפה רשמית או חצי־רשמית, שיפר את תדמית ישראל בעולם, על שום הכרתה בתרבות המיעוט הערבי ובזהותו. עובדה זו סייעה בהצגתה של ישראל כמדינה דמוקרטית ושימשה גשר בין ישראל לסביבתה דוברת הערבית. כמו כן, הביטוי הציבורי הרשמי לשפה הערבית הכיר בתרבות ובזהות של היהודים יוצאי ארצות ערב, שכן השפה הערבית היא חלק בלתי נפרד ממורשתם. היותה של השפה הערבית שפה רשמית הפיח תקווה ועודד תחושת שייכות בקרב דוברי הערבית בישראל, ולכן שינוי מעמדה עלול לגבות מישראל מחיר גבוה בזירה הפנים־ישראלית וגם ביחסי החוץ שלה.
מערבה מכאן, בקצה יבשת אפריקה, שוכנת מרוקו, מדינה שהיא מקרה בוחן מרתק לאופן שבו מתפתחת זהות לאומית והתרבותית. אמנם אין מדובר במדינה המתקדמת ביותר בעולם מבחינה כלכלית, ויש למרוקו עוד כברת דרך ארוכה לעשות גם בכל הקשור לזכויות אדם ודמוקרטיה, ועם זאת, מרוקו הצליחה לאורך השנים לגבש דגם של זהות לאומית מכילה, מתוך הבנה ואמונה ששונות ומגוון הם כוח לאומי שכדאי לעודד ולהבליט.
לא תמיד היה המצב כך. כאשר הכריזה מרוקו על עצמאות ב־1956 היה עליה לגבש זהות לאומית ברורה לאחר שנים של השפעות קולוניאליסטיות. מרוקו בחרה בזהות לאומית ערבית ובתהליך "כור היתוך" אינטנסיבי עיצבה את סמליה ואת מוסדות המדינה על פי הזהות ההומוגנית הזאת. לדוגמה, מרוקו הצטרפה לארגון הליגה הערבית, השפה הערבית הוגדרה השפה הרשמית במדינה, חלק משמות הרחובות בממלכה שונו לשמות ערביים ועוד.
בעקבות ההחלטה הזאת עברה מרוקו תהליך שערוב מואץ שבא על חשבון זהויות אחרות בממלכה, ובראש ובראשונה על חשבון תושביה האמזיע'ים, שהם כמחצית מאוכלוסייתה. האמזיע'ים – הידועים גם בשם "בֶּרְבֶּרִים" או "שְלוּחִים" – נחשבים תושביה הראשונים של מרוקו וצפון אפריקה. האמזיע'ים הם קבוצה אתנית מובחנת מהערבים, והם דוברים שפות אמזיע'יות, כמו תמאזיע'ת, תשליחית ותאריפית. הדרתה של הזהות האמזיע'ית לשוליים התבטאה באיסור השימוש בשפות האמזיע'יות בבתי הספר ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, ובאיסור לקרוא לילדים בשם אמזיע'י בתעודת הזהות. וכך לאזרחים האמזיע'ים ניתנים שני שמות, שם ערבי, המשמש אותם בבית הספר ובמגע עם מוסדות המדינה, ושם אמזיע'י, הרווח בקרב בני המשפחה והחברים.
מצב זה עורר לא מעט מחאות אמזיע'יות לאורך השנים, ובעיקר בתקופת המלך חסן השני. המוחים קראו להגברת הייצוג האמזיע'י בנרטיב המרוקאי, לצמצום פערים, להנגשת שירותים, לקידום התעסוקה ולחלוקה צודקת של משאבים. שינוי ניכר חל כאשר עלה לשלטון המלך מוחמד השישי ביולי 1999, ומאז הוא פועל לשינוי המצב. למשל, הוא הכריז על "מבצע חשמל ומים לכל בית", שאפשר הנחת תשתיות בסיסיות באזורים הכפריים האמזיע'יים. נוסף על כך הוקם מרכז לשימור המורשת האמזיע'ית (IRCAM), הפועל להחייאת השפה האמזיע'ית, לשילוב המורשת האמזיע'ית בתכניות הלימוד ולעידוד המחקר בתחום.
מצבם של אמזיע'ים וייצוגם השתפרו בהדרגה, אך המחאות האמזיע'יות לא תמו. בפברואר 2011 נשבו במרוקו רוחות "האביב הערבי" ומאות אלפי מרוקאים הפגינו ברחבי הממלכה. החשש מפגיעה ביציבות במרוקו הביא את המלך לנקוט כמה צעדים לריכוך המחאות, ואחד מהם היה תיקון החוקה. ביולי 2011 אושר במשאל עם התיקון לחוקה והביא עמו בשורה חדשה לאמזיע'ים במרוקו. בתיקון הוגדרה מחדש זהותה הלאומית של מרוקו כמדינה מוסלמית, והפעם הודגשה מחויבותה כלפי המורשת העשירה והמגוונת של כל תושביה:
"[מרוקו] היא מדינה מוסלמית ריבונית, הדבקה באחדותה הלאומית ובריבונותה, ובכוונתה לשמר את השפע ואת השונות בה לצד זהותה הלאומית הבלתי ניתנת לפילוג. אחדותה מבוססת על אימוץ השונות והמגוון של אזרחיה, ובכלל זה ערבים־אסלאמים, ברברים ["] וסהרו־חסנים, הניזונים ומועשרים במרכיבים אפריקניים, אנדלוסיים, עבריים ומזרח־תיכוניים. היחס לדת המוסלמית בזהותה הלאומית של מרוקו מלווה במחויבות העם המרוקאי לאידאלים של פתיחות, מתינות, סובלנות ודיאלוג, ובמחויבות לעודד הבנה משותפת בין כל התרבויות והציביליזציות בעולם".
התיקון בישר גם על שינוי במעמד שפת התמאזיע'ת במרוקו, והיא זכתה בפעם הראשונה במעמד של שפה רשמית, כלשון סעיף 5 בחוקה:
"ערבית היא השפה הרשמית של המדינה. המדינה פועלת לשמר ולהגן על השפה הערבית ולקדם את השימוש בה. כמו כן, תמאזיע'ת (ברברית), היא שפה רשמית במדינה, בהיותה מורשת משותפת לכל המרוקאים ללא יוצא מן הכלל".
נוסח התיקון הצליח להדגיש את המשותף לערבים ולאמזיע'ים בלי לערער את מעמדה של השפה הערבית או את זהותה הערבית של מרוקו. המילים, אף שאינן מעידות בהכרח על המצב בשטח, מעצבות תפיסות ומציאות ומטפחות את אחד הערכים המרכזיים בלאומיות המרוקאית, ולפיו שונות ומגוון הם מקור כוח.
חשוב לציין שהמקרה המרוקאי איננו זהה למקרה הישראלי. ועם זאת, התפתחות הזהות הלאומית המרוקאית מזהות ערבית הומוגנית לזהות לאומית הטרוגנית ורב־תרבותית היא מקרה בוחן מרתק, וישראל ומדינות אחרות יכולות בהחלט ללמוד ממנו דבר או שניים.
עינת לוי עוסקת בפיתוח שותפויות עם מרוקו וחוקרת את יחסי ישראל ומרוקו ב"מתווים" – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית.
