חוק הלאום במתכונת שאושרה בכנסת בחודש שעבר הוא ללא ספק פרשת דרכים היסטורית, לא רק בתולדות ניסיונם של היהודים להקים חברה ומדינה, אלא גם בתולדותיהם של כל החיים בין הים לנהר. ועוד, השלכותיו של החוק חורגות מעבר להווה, הן חוזרות אל ההיסטוריה של התנועה הציונית ושל השאלה היהודית, ותהיה לו, כמובן, השפעה על העתיד. השלכות החוק נוגעות גם לשאלה הפלסטינית ולאופייה של מדינת ישראל, כפי שניסחו אותו המייסדים במגילת העצמאות, וכפי שהגדיר את המדינה בית המשפט – "יהודית ודמוקרטית". כוחו של חוק זה גם חורג מכוחם של 62 חברי הכנסת שתמכו בו (ושל 54 הח"כים שהתנגדו לו), ויש בו פוטנציאל גדול לשינוי דרמטי של המצב בכללותו.
המעקב אחר גלגולי הצעת החוק בשבע בשנים האחרונות והעיון בהצעות החלופיות ובביקורות על נוסח החוק שאושר, מלמדים כמה דברים מעניינים. אחד מהם הוא ששינוי קטן באחד הסעיפים היה מבטיח רוב גדול עוד יותר לחוק זה – אם היה החוק מזכיר את הדרוזים, ולו במשפט קצר אחד, היו עוד שלושה ח"כים מצטרפים למצדדים בו. עניין זה מביא אותנו לדיון בנסיבות שהביאו לחקיקתו של החוק, או אם ננסח זאת בשאלה: מהו העומק האסטרטגי שהביא לחקיקת חוק מכונן כל כך העשוי להיות נקודת מפנה בהיסטוריה של המקום ושל כל החיים בו?
רבים מסכימים שחוק הלאום אינו נטע זר בנוף החקיקה במדינת ישראל בעשור האחרון, אלא רק אחת מגולות הכותרת של תהליך שתכליתו ביטול המשטר הדמוקרטי ומנגנוניו, סיפוח הגדה המערבית וביסוס השליטה במרחב שמהים לנהר, אגב ביטול דה-פקטו ודה־יורה של הקו הירוק. תהליך זה אינו תוצאה של הצלחתן של גישות ימניות יותר או פחות, אלא של מבנה כוח, של המאזן האסטרטגי שבין ישראל לבין הפלסטינים והמרחב הערבי, לפחות זה שלאחר 2011 (השנה שבה פרץ האביב הערבי).
תיאור תמציתי של מאזן זה מוביל לקביעה שהמצב האסטרטגי של ישראל הוא הטוב ביותר מאז הקמתה: (א) התחושה הישראלית הכללית היא שבתום כמאה שנים של סכסוך ניצחה הציונות את הערביות, והיא מזכירה את שיכרון הכוח בישראל שלאחר יוני 1967. ניצחון זה הוא ניצחון קונספטואלי, תרבותי, כלכלי ומעשי. (ב) אין איומים קיומיים על ישראל, אם כי יש עוד איומים אסטרטגיים. (ג) הכלכלה הישראלית והחברה בישראל איתנות ועמדו באתגרים רבים ובמבחנים, מבפנים ומבחוץ. (ד) לישראל רשת של בריתות וקשרים אסטרטגיים באזור ובעולם.
לטענתי, מקורו של חוק הלאום הוא בתפיסה הגאו־הפוליטית הזאת. כלומר, החוק הזה הוא תרגום מילולי ומשפטי של מבנה הכוח המתואר לעיל. החוק הוא מימוש העליונות האסטרטגית של ישראל על הפלסטינים ועל התנועה הלאומית הפלסטינית, על הלאומיות הערבית ועל מדינות ערב במרחב. ואם כך, אף שהימין הוא שפיקד על יישום הרעיון וניסח את החוק בנוסח המתאים לגישתו הלאומנית, חוק הלאום אינו תוצר של הימין הפוליטי בישראל בלבד, אלא של המיקום האסטרטגי של היהודים במרחב. ולכן יהיה זה "משחק פוליטי" ומיקוח חסר תכלית להטיל את האחריות כולה על איש אחד, או על מפלגה זו או אחרת.
אם כן, חוק הלאום אינו אירוע חדש או מפתיע, אלא ביטוי של תמורות עומק. כמו כן, לא יהיה לו מעמד משלו בתוך ספר החוקים. חוקים, ובוודאי חוקי יסוד, יוצרים מציאות ומשליכים על חוקים אחרים, על הפסיקה ועל המצב המשפטי כולו. הם "מנוע" המייצר דינמיקה, שיח ועובדות בשטח. ואם כך, אם נצעד עם חוק הלאום במדרון שהוא יוצר, נגיע חיש מהר למשטר אפרטהייד ולהתנגשות בין היהודים, אדוני הארץ הבלעדיים, לבין הפלסטינים, בעלי המקום וילידיו. במצב של שוויון דמוגרפי בין הים לנהר לא יספיקו לישראל כמה מחסומים כדי להשכין שקט ולכפות ביטחון. ואם הפלסטינים בישראל יתאחדו עם הפלסטינים בגדה המערבית, ייווצר מצב לא מוכר ליוזמי החוק, ולא בטוח שיהיו להם הכלים להתמודד עמו. מצב כזה היה שנוא נפשם של מנהיגים ישראלים יהודים ושל חוגים פוליטיים רחבים בימים עברו, והם ניסו להימנע ממנו כמו מאש, תרתי משמע.
חוק הלאום אינו משאיר לפלסטינים, ולכל הלא־יהודים, שום אופציה חוץ מעימות ישיר. הדרוזים בישראל, בהיותם הקורבן האולטימטיבי של החוק הזה, החלו את המאבק מוקדם משציפו נתניהו ודומיו, וטוב שכך. אולם המבחן האמיתי הוא של כל שוחרי הנאורות, הדמוקרטיה וההסדר בין שני העמים, של כל המסרבים להיענות לפיתוי של משטר אדונים קולוניאליסטי.
