מאז תחילת ההתקוממות האזרחית בסוריה, ובפרט לאחר התערבותו הישירה של חזבאללה בדיכויה האלים בשלהי 2012, לא חווה הארגון הרבה רגעי נחת. ההשתלטות מחדש על חלב היא רגע יוצא דופן של שביעות רצון עבור הארגון הלבנוני, כמו גם עבור פטרוניו האיראניים. זהו לא רק ניצחון בשדה הקרב ואבן דרך במערכה על "אחדות סוריה", אלא "התממשות התרחיש הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל". חזבאללה ואיראן מפרשים את כיבוש חלב כתחילתו של שינוי במאזן האסטרטגי מול ישראל ו"האימפריאליזם העולמי".
אם שואלים את המנהיגים היושבים בטהראן, בדמשק ובדאחיה בביירות – החברים הבכירים ב"ציר ההתנגדות" – ישראל מעורבת עד צוואר במלחמה בסוריה. אם מהאוויר, אם מהקרקע, אם מודיעינית ואם כ"מושכת בחוטים" מאחורי הקלעים. למן ההתחלה טענו חברי הציר כי ההתקוממות נגד אסד והתפרקותה של סוריה היא מזימה ציונית-אמריקנית, וכי ישראל היא המרוויחה העיקרית מהמלחמה הקורעת את העולם הערבי. במאי 2013, כאשר הכריז מזכ"ל חזבאללה לראשונה על מעורבות ארגונו בלחימה בסוריה, הוא כרך את ארצות הברית וישראל יחד עם הסלפיה הג'יהאדיה כסכנה המאיימת על סוריה.
בשנים האחרונות העמיקה מעורבותו של חזבאללה בסוריה. לוחמיו נשלחו למשימות רחוקות יותר מגבול לבנון ומניין ההרוגים הלך והאמיר. הדי הביקורת בלבנון, ובעיקר המחאה בקהילה השיעית במדינה, הובילו את חזבאללה לטעון כי המתרחש בסוריה הוא "איום קיומי" על לבנון והאזור. באביב 2015, בשיאו של קרב ההכרעה נגד קני הארגונים הסלפים בהרי קלמון, צוטט נצראללה באמרו כי יהיה מוכן להקריב גם מחצית מהארגון במלחמה. מספר שבועות לאחר מכן הצהיר כי "הדרך לירושלים עוברת בקלמון, זדבאני, חומס, חלב ודרעא", והבהיר כי אם תאבד סוריה תאבד גם פלסטין. בהדרגה הצליח מזכ"ל חזבאללה לשכך את הביקורת בקרב הקהילה השיעית בלבנון על פעילותו של הארגון בסוריה, ולקשור את הפעילות הזו להתנגדות לישראל, הנהנית מקונצנזוס בדעת הקהל.
במציאות שבה שחרור חלב קשור הדוקות לשחרור ירושלים, המערכה מול ישראל היא משחק סכום אפס. במקומות שבהם ציר ההתנגדות קוצר הצלחה, ישראל בהכרח נוחלת תבוסה. לכן ניצחון פירוס, המעניק לאסד ולבעלי בריתו שליטה מחודשת על חורבותיה של העיר שהייתה פעם בירתה הכלכלית של סוריה, הוצג בכלי התקשורת של חזבאללה ככישלון קולוסאלי של האסטרטגיה הציונית, החותרת לפירוק סוריה ולניצול הכאוס במדינה כדי להשיג הכרה בינלאומית בסיפוח הגולן.
פרשנים לבנונים מצטטים את עמיתיהם בישראל, המעלים את האפשרות שכוחותיו של אסד ובעלי בריתו יעתיקו את מאמציהם הצבאיים לדרום סוריה, לאזור הגבול עם ישראל. יש ביניהם, כמו עלי שהאב, הפרשן של רשת אלמיאדין, שטוענים כי השתיקה הרועמת בישראל לאחר כיבוש חלב מעידה על המבוכה הישראלית לנוכח ההתפתחויות. הפרשן של העיתון אל-אח'באר, עלי חידר, מהוסס יותר. הוא סבור כי ישראל לא תעמוד מנגד כאשר משטר אסד, איראן וחזבאללה מתחזקים, וכוחות אזוריים ומערביים נמנעים מפעולה. חידר מזהה בישראל דיון מחודש באפשרות להתערבות צבאית ישירה בסוריה, ומזהיר כי הניסיון מוכיח שישראל עלולה לנקוט מידה רבה יותר של העזה ואגרסיביות.
אולם בחזבאללה, למוד הניסיון מול ישראל, יש המבקשים לצנן מעט את אווירת הניצחון. החידלון שאפיין את הכוחות האזוריים והבינלאומיים במערכה על חלב לא יאפיין בהכרח גם את ישראל, בוודאי בתרחיש הנוגע לביטחון הלאומי שלה. גם אם הדרך לירושלים עוברת בחלב, היא עודנה ארוכה ומפותלת ויש בה תחנות רבות.
אופק איש מעש הוא חוקר בתכנית למחקר סין ובתכנית למחקר דרום סוריה ב-INSS
