רקע
ניצחונה הסוחף של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006 הפתיעה לא רק את ממשלת ישראל, אלא גם את הרשות הפלסטינית. הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) מינה מייד את אסמאעיל הניה לראש הממשלה הפלסטינית, אך מפלגתו, פת"ח, סירבה להצטרף לממשלת הניה כל עוד חמאס ממאנת לקבל את תנאי הרביעייה הבין־לאומית: הכרה בישראל, הכרה בהסכמי אוסלו וסיום המאבק המזוין.
מאבק חריף שגבה מאות הרוגים התנהל בין פת"ח לחמאס במהלך 2006. בחודש מאי הקים שר הביטחון בממשלת חמאס סעיד ציאם מנגנון ביטחון חדש, "הכוח המבצע", ובו 5,000 פעילים מצוידים ברכבי שטח וברובי קלצ'ניקוב. ציאם הצדיק את הקמת המנגנון באי־הציות של מנגנוני הביטחון הקיימים (שרובם אוישו באנשי פת"ח) להוראותיו. מחמוד עבאס הוציא את המנגנון מחוץ לחוק בינואר 2007. כך, עוד לפני שהשתלטה בפועל על רצועת עזה ביוני 2007, כבר הכינה חמאס את הקרקע לעצמאות ביטחונית.
באותו החודש, מאי 2006, חתמו ראשי התנועות הפלסטיניות הכלואים בכלא הדרים על "מסמך ההסכמה הלאומית", שנודע בכינויו "מסמך האסירים". המסמך התווה בפעם הראשונה את גבולות הקונצנזוס הפוליטי הפלסטיני: הקמת מדינה עצמאית בגבולות הקו הירוק שבירתה ירושלים, ומימוש זכות השיבה לפליטי 1948. המסמך קרא גם למיקוד המאבק המזוין בשטחים הכבושים שמעבר לקו הירוק ולשילוב "תנועות ההנגדות" הפלסטיניות – חמאס וג'האד אסלאמי – בארגון הגג המוכר של הפלסטינים מאז שנות השישים – אש"ף. את אימוץ המסמך באופן רשמי קטעו חטיפת החייל גלעד שליט מגבול הרצועה ביוני 2006 וצעדי הענישה הקשים של ישראל כלפי חמאס שבאו בעקבותיה, ובהם מאסר של 33 חברי פרלמנט מטעם חמאס.
למרות היריבות הקשה בין חמאס לפת"ח, שכללה מעצרים והתנקשויות הדדיות של אנשי ביטחון, הסכימו הצדדים במרץ 2007 על הקמת ממשלת אחדות בראשות אסמאעיל הניה, בעקבות חתימה על הסכם פיוס בעיר מכה בפברואר. אולם ממשלה זו הייתה קצרת ימים: פחות משלושה חודשים לאחר הקמתה השתלטה חמאס באלימות על רצועת עזה וגירשה משם את מנגנוני הביטחון של פת"ח בסדרה של מתקפות על מבני ממשל בעזה, שהחלו ב־10 ביוני 2007. חמישה ימים ו־118 הרוגים אחר כך הושלמה השתלטות חמאס על רצועת עזה.
התבססות
מייד עם סילוק פת"ח מרצועת עזה פנתה חמאס לכפות את מרותה על גורמי האפוזיציה שנותרו: החמולות הגדולות דע'מש וחלס, וקבוצות סלפיות ג'האדיסטיות. את ההישג הראשון רשמה חמאס כבר בחודש יולי 2007 כשהצליחה לשחרר את עיתונאי ה־BBC אלן ג'ונסטון שנחטף במרץ על ידי הקבוצה הג'האדיסטית "ג'יש אל־אסלאם" בראשות ממתאז דע'מש. הניה הצטלם כמנצח עם העיתונאי המשוחרר, ודובר חמאס פוזי ברהום טען כי השחרור הוכיח את יכולותיה הביטחוניות של תנועתו: "בעבר היו [בעזה] 75,000 אנשי ביטחון שלא הצליחו לשחרר את ג'ונסטון, אך חמאס עשתה זאת". במסיבת העיתונאים הביע הניה את תקוותו כי גם החייל החטוף גלעד שליט ישוחרר "בעסקה מכובדת" כפי ששוחרר ג'ונסטון.
העימותים עם משפחת דע'מש ואנשי צבא האסלאם המשיכו בשנת 2008. בחודש ספטמבר פשטה משטרת חמאס על בתי המשפחה בשכונת אל־צברה שבמערב עזה וניסתה לעצור שני מבוקשים שהרגו שוטר. בעימותים נהרגו 11 מבני החמולה ונפצעו 46, וכן נהרג שוטר חמאס. במהלך הפשיטה החרימה חמאס נשק קל, רקטות RPG, רימוני יד וציוד צבאי.
באותה השנה הופיע בסרטון אבו חפץ, מנהיג קבוצת "ג'יש אל־אמה" בעזה, המזוהה עם אל־קאעדה, והאשים את חמאס כי אינה מיישמת את השריעה ברצועה. אבו חפץ, שנעצר כמה פעמים על ידי חמאס, טען כי ג'יש אל־אמה קשורה לאל־קאעדה מבחינה אידאולוגית, אך לא מבחינה ארגונית.
הייתה זו הקדמה להכרזה הדרמטית של מנהיג קבוצת "ג'נד אנצאר אללה", השיח' עבד אללטיף מוסא, באוגוסט 2009 על הקמת אמירות אסלאמית ברצועה במהלך נאום במסגד אבן תימיה ברפיח. הארגון התפרסם בפעם הראשונה כאשר ניסה לתקוף מוצב צה"ל במעבר קרני ביוני באותה השנה, מתקפה שנכשלה והסתיימה במותם של שלושה מאנשי הארגון. בתוך הרצועה תקף הארגון בתי קפה אינטרנט.
כוחות הביטחון של חמאס הקיפו את המסגד של מוסא. בקרב יריות שנמשך שבע שעות נהרגו 24 פלסטינים ויותר מ־130 נפצעו. מוסא עצמו הרג שוטר חמאס בשעה שנתפס בביתו, והתאבד באמצעות חגורת נפץ. בעקבות התקרית האשימו גורמים ג'האדיסטים ברצועה את חמאס ב"שירות האינטרסים של הכובשים הציונים בפלסטין".
המתקפה המתמשכת של חמאס על גורמים ג'האדיסטים ברצועה הובילה לחטיפתו של העיתונאי ופעיל השלום האיטלקי ויטוריו אריגוני באפריל 2011. הקבוצה הלא־מוכרת שחטפה את אריגוני, "גדוד חבר הנביא מוחמד בן מסלמה", דרשה את שחרור כל האסירים הג'האדיסטים שעצרה חמאס, ובראשם השיח' השאם סעידני, פעיל ג'האד עולמי בולט. החוטפים תקפו את מוצאו האיטלקי של אריגוני – מדינה "כופרת" שלדבריהם ממשיכה לכבוש את ארצות האסלאם.
בעקבות מציאת גופתו של אריגוני ב־14 באפריל, פרסמה חמאס הודעת גינוי חריפה, וראש הממשלה הניה התקשר לאימו של הפעיל והביע את צערו. במהלך פשיטה על בית החשודים בחטיפה במחנה הפליטים נוציראת נהרגו שני ג'האדיסטים ונעצרו ארבעה, וכן נהרגו חמישה שוטרי חמאס. לבקשת משפחתו של אריגוני הומתק גזר דין המוות שהושת על נאשמים במאסר עולם.
שלטון יחיד: אידאולוגיה ופרקטיקה
אפשר להצביע על שתי סיבות עיקריות לרצונה של חמאס לרסק את יריביה ברצועה: מניע אידאולוגי ומניע מעשי־מפלגתי.
ברמה האידאולוגית חמאס מתנגדת לתפיסת העולם הסלפית־ג'האדיסטית, הרואה במזרח התיכון, ולמעשה בעולם כולו, זירת מאבק תמידי בין האסלאם לכוחות הכפירה. האסלאם הסלפי מרבה לנקוט במושג "תכפיר", כלומר רואה בלא־מוסלמים כופרים ובני מוות כל עוד לא קיבלו את מרות האסלאם, ואילו סדר היום של חמאס הוא פוליטי ביסודו. רוב פוסקי ההלכה המוסלמים מתנגדים לתכפיר, במיוחד כשהוא מופנה כנגד מוסלמים אחרים, ומאמינים שהאל בלבד הוא בוחן כליות ולב, ורק הוא ישפוט את בני האדם באחרית הימים.
מבחינה פוליטית חמאס מאמינה במדינת לאום פלסטינית החיה לאור ערכי האסלאם בתוך גבולות המנדט הבריטי ("פלסטין ההיסטורית"), אותם הגבולות שהארגונים הסלפים־ג'האדיסטים מכנים בבוז "גבולות סייקס-פיקו" ופועלים במרץ לבטלם לטובת ח'ליפות אסלאמית.
מבחינה דתית התנועות הסלפיות דוגלות באסלאם טהרני מבית מדרשו של ההוגה הימי־ביניימי אבן תימיה. אבן תימיה הוא המייצג המובהק של אסכולת ההלכה החנבלית, הנוקשה שבאסכולות ההלכה הסוניות באסלאם. בית מדרשו של אבן תימיה דוגל בחיקוי מדויק ככל האפשר של אורח חייו של הנביא מוחמד, ומתנגד לחידושים מערביים, כגון מוזיקה וספרות. לעומת זאת, חמאס נאמנה לאידאולוגיה של האחים המוסלמים, ורואה את עצמה פועלת בתוך החברה שבה היא חיה באמצעות שכנוע דתי חיובי ("דעוה") ובמסגרת התנאים הפוליטיים הנוכחיים.
את גישתה של חמאס לאידאולוגיה הסלפית־ג'האדיסטית אפשר לראות בהודעת האבל שפרסמה התנועה בעקבות הריגתו של איש גדודי עז א־דין אל־קסאם, נידאל ג'עפרי בידי מתאבד סלפי על גבול מצרים באוגוסט 2017. בכרוז שפרסמה חמאס מכנה את תפיסת העולם הסלפית־ג'האדיסטית "אידאולוגיה סוטה" ("פכּר מנחרף") ו"נטע זר" ("דח'יל"). הכרוז מציג את חמאס כניצבת מול שני אויבים: ישראל מבחוץ, והאידאולוגיה הסלפית־ג'האדית מבית, תנועה המנסה, כהגדרתו, "להסיט את מצפן הג'האד המקודש נגד הציונים הכובשים".
משרד הפנים של חמאס בעזה – השולט במנגנוני הביטחון – הקים "מחלקה להכוונה פוליטית ומוסרית". מטרת המחלקה דומה למטרתם של גופים דומים בצבאות רבים במזרח התיכון: להנחיל דתיות "ממלכתית" ולהרחיק את הציבור ואת כוחות הביטחון מאנשי דת קיצונים. המחלקה מקיימת ימי עיון וביקורים בבתי ספר, ואף בבתי חולים, ובהם מטיפים אנשי דת ממסדיים לאסלאם מתון ("וסטי"), בניגוד לאסלאם הרדיקלי של הסלפים.
כך, למשל, באפריל 2016 ערכה משטרת הקמפוסים יום עיון באוניברסיטת פלסטין שבצפון רצועת עזה, שכותרתו הייתה "האסלאם הווסטי: דרך חיים", בהשתתפות מאה סטודנטים. האירוע, שפורסם באתר משרד הפנים של חמאס, נועד "לחנך את הצעירים והצעירות ואת עובדי האוניברסיטה להתרחק מניסיונות הקצנה ולטפל בסטייה אידאולוגית". הרצאתו של אלוף משנה זכי אל־שריף, סגן ראש המחלקה, עסקה ב"לוחמה בהקצנה ובסטייה הסותרות את האסלאם הטהור שלנו ומשפיעות לרעה על ביטחון החברה, על ביטחון התושבים ועל מערך ההתנגדות".
כנס נוסף, לאנשי כוחות הביטחון, נערך באפריל 2017 במפקדת מחוז מרכז של משטרת חמאס. הכנס עסק בהשלכות של האידאולוגיה הרדיקלית על החברה ובדרכי הטיפול בה. בכנס הביא אלוף משנה שריף דוגמאות מהמציאות להשפעה על בני נוער באמצעות "היפוך המושגים והפעלת הרגשות".
אולם למאבקה של חמאס בגורמי האופוזיציה ברצועה יש גם סיבות פרקטיות ומפלגתיות, קרי הרצון להשליט את סדר יומה הפוליטי על כל הפלגים ולשמור על הפסקות האש שהושגו עם ישראל לאחר סבבי הלחימה בעשור האחרון. לאורך שנות הפסקת האש עם ישראל, בין סבבי הלחימה, נהפכה חמאס ל"משמר הגבול" של ישראל דה־פקטו – היא מונעת ירי טילים אל מעבר לגבול באמצעות כוח שיטור מיוחד שהוקם למטרה זו.
בדרשת יום השישי באפריל 2010 תקף בכיר הג'האד האסלאמי שיח' עבדאללה א־שאמי את הסכם הפסקת האש עם ישראל שנכפה על תנועתו בעקבות מבצע עופרת יצוקה. לדברי א־שאמי, חמאס הפכה את עורה: בעבר היא כעסה על הרשות הפלסטינית כשכינתה את מערך הטילים שלה "חסרי תועלת", וכעת היא מכנה את שיגור הטילים על ישראל מצד הג'האד האסלאמי "מהלך בוגדני".
בריאיון טלוויזיוני כינה א־שאמי את חמאס "תנועה מפלגתית בראש ובראשונה, שלא מקבלת את האחר […] לעיתים היא נאלצת לשתף פעולה עם האחרים בשל משקלם, אך מבחינת המבנה המערכתי שלה ותפיסת עולמה היא שוללת את האחר, בין שמדובר בסלפי, בג'האדי או באחר".
מאבק נוסף בין שני הארגונים הוא על השליטה במסגדים ברצועת עזה, ודרכם בדעת הקהל. על פי תחקיר משנת 2014 של ערוץ החדשות "מען", חמאס שולטת על קרוב ל־900 מסגדים ברצועת עזה, לעומת כ־100 הנשלטים בידי הג'האד האסלאמי. התחקיר תיעד כ־86 מקרים של חילופי אש וירי טילי RPG במסגרת מאבקי שליטה במסגדים, עימותים שהסתיימו לרוב במעצר פעילי ג'האד אסלאמי בידי כוחות חמאס.
גידול בתקציב
התבססות חמאס כשליטה יחידה ברצועת עזה באה לידי ביטוי גם בגידול תקציבי עצום. מתקציב שנתי של כ־40 מיליון דולר ערב ההתנתקות בשנת 2005, זינק תקציב חמאס ל־540 מיליון דולר בשנת 2010. לפי חבר הפרלמנט מטעם חמאס ג'מאל נסאר, רק 60 מיליון דולר מהתקציב הגיעו מגביית מיסים, ואילו היתר יוחסו ל"מתנות וסיוע חיצוני". המדובר, ככל הנראה, בהכנסות מהברחות ובסיוע איראני. יש להדגיש שזהו תקציב נפרד מזה של הרשות הפלסטינית.
בשנת 2016 עמד תקציב הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, על 100 מיליון דולר, כ־20% מהתקציב השנתי הכולל של הארגון. לכאורה מדובר בתקציב עתק, אך חלקו בתקציב הארגון דומה לחלקו של תקציב הביטחון של ישראל בתקציב המדינה.
ארגונים בין־לאומיים בעזה שימשו בעבר צינור העברת כספים לחמאס. ביוני 2016 עצר השב"כ את מוחמד ח'לבי, מנהל סניף עזה של ארגון הצדקה האמריקאי World Vision. בחקירתו התברר ש־60% מהתקציב השנתי של הארגון הועברו למעשה לידי חמאס, באמצעות הקמת פרוייקטים הומניטריים ואגודות חקלאיות פיקטיביות. כספי סיוע של הארגון התורכי TIKA הועברו לזרוע הצבאית של חמאס באופן דומה.
מחלוקות פנימיות בתוך חמאס
מדי פעם בפעם מופיעים בתקשורת פרסומים על חילוקי דעות פנימיים בתוך תנועת חמאס. המחלוקות האלה הן לרוב בין פנים לחוץ (כלומר בין ההנהגה בעזה לבין מנהיגים בתפוצה), או בין הזרוע הצבאית (גדודי עז א־דין אל־קסאם) לבין הזרוע המדינית.
קשה להעריך את מידת האמת בפרסומים האלה. ראשית, משום שחמאס שומרת על חשאיות קפדנית בכל הנוגע לתהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות שלה; ושנית, משום שדוברי התנועה ובכיריה אינם ששים לחשוף לעין כול מחלוקות פנימיות, בין אידיאולוגיות בין טקטיות־מבצעיות. אמצעי תקשורת אינטרסנטיים ממלאים לרוב את החלל בדיווחים מגמתיים על פי סדר יום מוכתב מראש.
עם זאת, מדי פעם עולות מחלוקות כאלה על פני השטח. האביב הערבי, שכפה על חמאס להחליף במהירות את מערך הנאמנויות האזוריות שלו מ"ציר ההתנגדות" (איראן-סוריה) ל"ציר האסלאמיסטי" (מצרים-טורקיה), יצר קרע בין אנשי חמאס שצידדו בשמירה על נאמנות לסוריה של אסד – גם לנוכח התמונות הקשות של פגיעה באזרחים סונים – לבין מי שתמכו בנתק מוחלט מדמשק.
מחמוד א־זהאר, בכיר התנועה, תקף במילים חריפות את החלטתו של ראש הזרוע המדינית ח'אלד משעל לסגור את משרדי חמאס בדמשק בתחילת 2012. "סוריה אירחה את התנועה ואת ההתנגדות הפלסטינית, אבל אנחנו בגדנו בה ופגענו בה ודקרנו אותה בגב", אמר א־זהאר, והאשים את משעל אישית ב"ויתור על העקרונות והערכים עליהם יוסדה התנועה".
על פי דיווח מ־2015 ברשת אל־ערביה הסעודית, העוינת את חמאס, נטה ח'אלד משעל, המזדהה עם תנועת האחים המוסלמים הבין־לאומית, להתרחק מאיראן, ואילו מוחמד דיף והזרוע הצבאית של התנועה – שזכתה למימון נדיב מהרפובליקה האסלאמית – העדיפו לשמר את הקשרים עם איראן כדי לחזק את חמאס כאירגון לוחם. על פי הכתבה, הזרוע הצבאית של חמאס היא כמעט ארגון עצמאי, ופועלת בנפרד מהזרוע המדינית.
נראה, עם זאת, כי בתקופה האחרונה חזרה חמאס והתקרבה לאיראן. סגן ראש הלשכה המדינית של התנועה מוסא אבו מרזוק שיבח ב־2016 את התמיכה האיראנית בחמאס, ובכיר התנועה חוסאם בדראן אמר לכותב שורות אלו כי היחסים עם איראן שבו לקדמותם.
מחלוקת פנימית נוספת נסובה סביב היחס לישראל. זה כמה שנים נוקטת חמאס מדיניות של החרמת התקשורת הישראלית (למעט סרטוני תעמולה המיועדים לקהל ישראלי ומופצים באמצעות ערוצי התקשורת של חמאס). אולם אפשר להצביע על כמה מנהיגים מתונים בקרב ההנהגה הפוליטית של התנועה, כמו חסן יוסף בגדה המערבית וע'אזי חמד בעזה, הנוקטים קו פייסני יותר כלפי ישראל ומדברים בגלוי עם התקשורת הישראלית. חמד, למשל, פרסם מאמר דעה באתר החדשות באנגלית Times of Israel בינואר 2015, ובו ביקר את תנועתו על כישלונה בגיבוש חזון פוליטי אסטרטגי, בין השאר כלפי ישראל. גם בריאיון עם מנהיג חמאס בעזה, יחיא סִנוואר, שתורגם מאיטלקית לעברית ופורסם באוקטובר 2018 בידיעות אחרונות, אפשר לראות שינוי גישה כלפי התקשורת הישראלית, גם בקרב מי שנחשבו בעבר "ניצים" בתנועה (אף שסנוואר הכחיש שהפרסום בעיתון הישראלי היה על דעתו). בכיר בלשכה המדינית של חמאס אמר לכותב שורות אלו, שלא לייחוס, כי הוא סבור שמדיניות התנועה להחרים את התקשורת הישראלית היא טעות.
אפשר לייחס את שינוי המגמה למעבר של ההנהגה המדינית של חמאס מקטר לרצועת עזה ב־2017, עת החליף אסמאעיל הניה את ח'אלד משעל בראש הלשכה המדינית. כיום מרכז הכובד של התנועה נמצא ברצועה, עובדה המפחיתה מאוד את משקל הנהגת "החוץ" של התנועה, ומקלה על הדו־שיח בין ההנהגה הצבאית להנהגה המדינית.
החוקרים נתן בראון ועמאד אל־סוס הראו כיצד הביא המשבר הכלכלי והפוליטי שאליו נקלעה חמאס לבחירתה של הנהגה חדשה בעזה בראשות יחיא סנוואר וצלאח אל־ערורי, הנהגה שגילתה פרגמטיות מפתיעה ביחסה לפת"ח ולישראל. הצורך של חמאס להתגמש בנושאים שהיו בעבר קווים אדומים נבע מלחץ ציבורי שיצר משבר קיומי ואיים על המשך שלטון התנועה. "בשנת 2017 הוכיחה התנועה כי היא מסוגלת להגיב לא על ידי קבלה פסיבית של תבוסה אלא בהפיכת משבר להזדמנות", כתבו החוקרים.
סיכום
השתלטות חמאס על רצועת עזה בקיץ 2007 כפתה על התנועה להפוך סופית מארגון אופוזיציה דתי שתפקידו העיקרי הוא הטחת ביקורת כלפי הרשות הפלסטינית, לממשלה אפקטיבית האחראית לאוכלוסייה של כשני מיליון פלסטינים וחולשת על תקציב שנתי של מאות מיליוני דולרים. האחריות הזאת הגבירה את הביקורת הציבורית המופנית כלפי חמאס על כישלונה להציע סדר יום ברור אל מול ישראל, אך גם הולידה ביקורת עצמית נוקבת של חברי הנהגה. תנועת חמאס נמצאת כיום בתהליך מרתק של לימוד ועיצוב מחדש, תהליך שהציבור הישראלי בקושי מודע לו.
