בישיבת מזכירות רפ"י בספטמבר 1967 ניסח משה דיין את המדיניות הרצויה כלפי הפלסטינים בשטחים שנכבשו שלושה חודשים לפני כן: "בואו ונאמר [להם] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה ילך, ונראה מה התהליך הזה יתן. לעת עתה זה נותן […] ייתכן ונעמוד בעוד 5 שנים עם 200 אלף פחות וזה דבר עצום".
באותו חודש סיכמה ועדת המנכ״לים שהואמנה על עיצוב המדיניות הביורוקרטית בשטחים שיש לחתור ליצירת תנאים בעזה שיביאו את הפליטים בה להגר למקומות אחרים. ״יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה,״ קבע מוטה גור, מפקד כוחות צה״ל ברצועה. ״יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי אך ידחוף אותם לצאת.״ הוחלט על יצירת תנאים כלכליים שידחפו את הפליטים לעזוב את עזה, אך ״להכין תוכנית כזו שתראה בעיני העולם כקונסטרוקטיבית״. באוגוסט 1968 סוכם בוועדה כי דיון על תוכנית פיתוח לשטחים יתקיים רק לאחר שהממשלה תבטל את החלטתה ״שלא להעלות את רמת החיים בשטחים מעל לזו שהייתה קיימת לפני המלחמה״.
דיין ונרקיס בבית לחם, יוני 1967 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
אף שבשנים שלאחר מכן עברה מדיניות ישראל בשטחים שינויים רבים, מניעת הפיתוח הכלכלי נותרה בעינה בדרך כלל. בשנת 1985 הסביר המתאם הראשון של פעולות ישראל בשטחים, שלמה גזית, כי המדיניות הייתה להימנע ״מהשקעות בשטחים אלה, או אף מעידוד השקעות של אחרים בתוך השטח הערבי, לפיתוח המשק המקומי […] אי השקעה בפיתוח שירותים ותשתית בשטח (רשתות כבישים, תקשורת, מפעלי מים, שירותי בריאות, חינוך וכיוצא באלה).״
בשנה שבה נחתם הסכם אוסלו קבע הבנק העולמי שלמרות עלייה משמעותית ברמת החיים בשטחים עד 1980, במיוחד בגלל האינטגרציה הכלכלית עם ישראל והצמיחה נכללית באזור, הכלכלה הפלסטינית נותרה תלויה לחלוטין בישראל, עם ״רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש״, של תשתיות ושירותים ציבוריים. בדו״ח עדכני של האו״ם נכתב כי עד שנת 1967 הייתה הכלכלה בגדה "בת-קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם ״ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש״, אולם מאז "היא הפכה, באופן טראגי, לאזור על סף התמוטטות כלכלית והומניטרית״. הבנק העולמי העריך שללא השליטה הישראלית על שטח סי הייתה יכולה הכלכלה הפלסטינית לצמוח בכשליש בשנים האחרונות. על פי האו"ם, ללא הכיבוש היא הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה.
