בהיסטוריה של מאות השנים האחרונות היו רוסיה וטורקיה (האימפריה העות'מאנית עד 1923) שתי מעצמות יריבות בחלק זה של העולם. לאורך השנים הן נפגשו בסדרה של מלחמות הרסניות שהסבו מאות אלפי אבדות ונזקים כבדים לשני הצדדים. במאה השמונה עשרה, ובמיוחד אחרי הרפורמות של פטר הגדול, החלה רוסיה לדחוק את יריבתה מהרי הקווקז ומחופיו הצפוניים של הים השחור, ומאז הסתיימו מרבית המפגשים ביניהן בניצחון רוסי. ב-1878 אף היו הרוסים קרובים לכיבוש הבירה איסטנבול ולחיסול העות'מאנים, ומהלכם נבלם רק בשיגור שייטת בריטית ובמהלכים דיפלומטיים של ראש הממשלה דיזראלי.
במלחמת העולם הראשונה שוב ניצבו שתי המעצמות הוותיקות זו מול זו. בקרב המכריע, שהתנהל בתחילת המלחמה, בינואר 1915, ספגו העות'מאנים בהנהגת הטורקים הצעירים מפלה נוראית. מאז עד סוף המלחמה התנהלו ביניהן קרבות מצומצמים באזורי הגבול, עד אשר ב-1917, בעקבות מהפכת אוקטובר, פרשה רוסיה מן הלחימה והסתלקה מן הזירה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו הסובייטים לבנות את חומת המדינות של הגוש המזרחי לאורך גבולם מול אירופה המערבית, שוב חששה טורקיה מפלישה לשטחה ולכן החליטה להישען על הגנת המערב. הנהגתה הייתה מן הראשונות להצטרף לנאט"ו, והקימה צבא חזק ומודרני.
עם נפילת ברית המועצות חיזקה רוסיה את קשריה הדיפלומטיים והכלכליים עם טורקיה, והיחסים חוו פריחה של ממש. לאורך כל שנות התשעים הייתה רוסיה אחד ממנועי הצמיחה החשובים של הכלכלה הטורקית, מקור עשיר לחומרי גלם ויעד לסחורות מוגמרות. דומה היה שדף חדש נפתח בסאגה הארוכה של שתי המדינות. רוסיה הפכה לספקית האנרגיה העיקרית של טורקיה, ולפני מספר שנים אף סוכם שתבנה את הכור הגרעיני הטורקי הראשון לצרכי אנרגיה על חוף הים התיכון.
אולם מאז תחילת העשור הנוכחי שוב צפו ועלו המתחים המוּבְנים בין המדינות. ייתכן שראשיתם בעלייתה של ממשלה אסלאמיסטית בטורקיה ובהשתלטותו ההדרגתית של ארדואן. שלטונות רוסיה זוכרים היטב את המרד הצ'צ'ני האסלאמיסטי ששב ופרץ לאחר נפילת ברית המועצות, בעקבות התבוסה של הצבא האדום לכוחות הג'יהאד באפגניסטאן. לאחר שדיכאה באכזריות רבה את המרד, והרסה עד היסוד את עיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני, חוששת רוסיה מהתעוררות מחודשת של כוחות המורדים בהשראת טורקיה. עם פרוץ האביב הערבי הפכו החששות הללו מוחשיים יותר. הממשלה הטורקית סייעה למורדים בסוריה, ועל אף הכחשותיה הנמרצות העבירה נשק, תחמושת וסיוע לוגיסטי לארגוני אסלאם רדיקלי, כולל ג'בהת אל-נוסרה ודאע"ש, שלשורותיהם הצטרפו צ'צנים ודגסטאנים לא מעטים.
מן הצד הטורקי נדלקו אורות האזהרה הראשונים לאחר ההשתלטות הרוסית על קרים במסגרת הלחימה באוקראינה. גם סדרה של פגישות, לבביות לכאורה, בין פוטין לארדואן לא הצליחה לכסות על המתחים הללו. כניסתם של הרוסים ללחימה בסוריה לפני מספר חודשים, במטרה לחזק את שלטונו של אסד ולפגוע במורדים בו, הרגיזה מאד את טורקיה, והחלטתם של הרוסים להפציץ מן האוויר גם מורדים טורקמנים, בני חסותם של הטורקים, הוסיפה נדבך נוסף למתיחות. קו פרשת המים ביחסים בין המדינות, שממנו ואילך הפכה המתיחות לעוינות גלויה, היה הפלת המטוס הרוסי בנובמבר שעבר. המטוס הופל בידיעת הממשל הטורקי, ואולי אפילו בתכנון מראש, שכמובן לא צפה את התוצאות.
מאז אותה נקודה החליט הממשל הרוסי להמשיך ולהסלים מול יריבו הטורקי, כשהוא לוקח בחשבון גם אפשרות של מלחמה. לצד התקווה שמלחמה כושלת תגרום להפלת המשטר האסלאמיסטי בטורקיה ותחליש את השפעתו בקווקז, ייתכן שפוטין מעריך שניצחון על טורקיה יקדם את המהלך לייצוב שלטון אסד בסוריה. כלקח מן ההתערבות הרוסית באוקראינה ובסוריה, פוטין מעריך גם (אולי בטעות) שארצות הברית של אובמה, וארגון נאט"ו, לא יעזו להיכנס למלחמה ישירה מולו כדי להגן על טורקיה ויסתפקו בפעולה סמלית.
אחרי הפלת המטוס הטילו הרוסים סנקציות חמורות על המסחר והיחסים הכלכליים בין שתי המדינות, החריפו את הטון הדיפלומטי, שיגרו מטוסים לגיחות צילום צבאיות לאורך הגבול בקווקז, חיזקו את התמיכה ואספקת הנשק לארגונים הכורדים, שנואי-נפשו של הממשל הטורקי, העבירו במצרי הבוספורוס ספינות מלחמה כשמפעילי המקלעים שלהן מאיישים את עמדותיהם על הסיפון, והעבירו לסוריה מערכות נ"מ שחסמו לגמרי את הגבול הסורי בפני תקיפות טורקיות מן האוויר. בימים האחרונים, כדי להחריף את המשבר, שוב חדר מטוס רוסי לתחום האווירי של טורקיה, ומכונת הלוחמה הפסיכולוגית הרוסית המשוכללת מפיצה שמועות כאילו טורקיה מתכננת פלישה לסוריה.
בין רוסיה לטורקיה אין גבול יבשתי, ומדינות הקווקז – גיאורגיה, ארמניה ואזרביג'אן – חוצצות ביניהן. הדבר היחיד שהשתנה בשנה האחרונה הוא חיזוק הנוכחות הרוסית בסוריה. ייתכן שבחשיבה האופרטיבית של רוסיה היכולת לתקוף מדרום ולגבות מצפון מחזקת את האמונה שבפרוץ מלחמה יהיה לה יתרון משמעותי.
על אף שבהפלת המטוס התחילו הטורקים בפעולות האיבה הישירות, הם אינם להוטים למלחמה ומנסים להרגיע את השטח. אולם כאן צריך לזכור את השילוש הידוע של ההיסטוריון היווני תוקידידס מלפני אלפיים וחמש מאות שנה, הנכון גם היום. מלחמות פורצות בשל שלוש סיבות: פחד, כבוד ואינטרסים. בקרב ההנהגה הטורקית אין אמנם עניין במלחמה (או אינטרס קלוש במיוחד), אבל יש פחד מכוונותיה של רוסיה, ואולי יותר מכך שאלות של כבוד. הנכונות הרוסית לזלזל שוב ושוב בריבונות הטורקית וללגלג על הנהגתה עלולה להוביל להידרדרות שסופה מלחמה.
בניתוח אסטרטגי על הנייר רוסיה חזקה יותר מטורקיה. היא בעלת עומק כלכלי ניכר ועתודות אנרגיה גדולות, ומפעילה מערכים משוכללים יותר בעיקר במודיעין, חיל האוויר, ההגנה האווירית ומערך הסייבר. הצבא הטורקי מפעיל מערכים מיושנים יותר בתחומים אלה, חלק מכוח האדם שלו פחות מיומן, והטלטלות שספג בשנים האחרונות, בעיקר במסגרת פרשיית "ארגנקון" שבה הוכנסו רבים מן המפקדים הבכירים בעבר ובהווה לכלא, החלישו אותו מאד. אולם במלחמה כמו במלחמה, בחשבון האחרון מה שמנצח הוא הנחישות והמוטיבציה, ובתחום זה הטורקים תמיד הוכיחו את עצמם. כשיילחמו על הבית, הם עשויים להפתיע.
צריך לקוות שמלחמה כזאת לא תפרוץ. יותר מדי דם נשפך בין שתי המדינות הגדולות הללו, ומערכה נוספת לא תשנה דבר מבחינה גאו-פוליטית. בסופה שתי המדינות אולי ייראו אחרת, אבל ייוותרו כשתי קבוצות אוכלוסייה גדולות וחשובות באזור, עם אינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים.
