לפני שלוש שנים נישא הנשיא ארדואן על גלי הערצה בעולם הערבי. כשהדיקטטורים הנרפים של האזור שתקו הצליח ארדואן למצב את עצמו כמגן הפלסטינים, כיוזם פעולות דיפלומטיות וציבוריות לשיפור מעמדם, וכמי שהעיז להתריס נגד ישראל ולהשפיל אותה בפומבי. על אף האיבה והטינה רבת השנים בין הערבים לטורקים לו היו נערכות אז בחירות בעולם הערבי, היה ארדואן נבחר ללא מתחרים.
אולם בשנה האחרונה, שנת התהפוכות הערביות הגדולות, הצליחה הצמרת הטורקית לבזבז את כל האשראי שניתן לה והיא עלולה לאבד גם את מעט התומכים שעוד נשארו לה ואת הקשרים שהיו לה בעבר. הסיבה העיקרית לכך היא אכזבת הערבים מן הפער בין הדיבור למעשה.
ידוע כבר לכל שמדיניות ה"אפס-סכסוכים" שעליה הכריז שר החוץ הטורקי דאווטאולו עם התמנותו, נכשלה כישלון חרוץ. טורקיה אמנם הכריזה על רצונה לסיים את כל הסכסוכים עם שכנותיה אולם תוך שנים ספורות הצליחה לקומם נגדה שורה ארוכה של שכנים, החל בישראל וקפריסין, עבור דרך ארמניה ואזרבייג'ן, וכלה בעיראק וסוריה. טורקיה מצויה היום במצב של סכסוך פוליטי עמום ומתמשך עם רוב שכנותיה.
אולם במקרה הערבי ההחמצה קשה פי כמה. המדיניות הטורקית יצאה מתוך נקודת פתיחה של תמיכה בדיקטטורים – מועמר קדאפי ובשאר אסד היו אורחים רצויים בטורקיה גם כאשר החלו הפגנות האביב הערבי. בשלב השני הייתה מבוכה קצרה, ולבסוף התיישרו הטורקים על תמיכה בהמונים הערביים. עד שלב זה הפגינה מדיניות החוץ הטורקית התנהלות לא עקבית אולם גם לא חריגה. רבים בעולם התפעלו מיופיה של אסמה, מן המודרניות של הזוג אסד, ומהנכונות לכאורה לקדם את מדינתם. אולם מכאן ואילך בחרו הטורקים בדרך מדינית מגושמת שאת נזקיה הם מתחילים לראות רק עכשיו.
יש אומרים שהסיבה להחלטת הטורקים לתמוך באופן מוחלט במורדים הסורים נבעה מסדרת שיקולים לא ענייניים ומוטעים. בראשם היעלבותם של ארדואן ודאווטאולו מהזלזול של אסד בהם ובעצותיהם. הם קיוו לסיים את הסכסוך במהירות על ידי הכנסת אלמנטים דמוקרטיים לפוליטיקה הסורית, ובפגישה אישית ארוכה עם דאווטאולו אסד אכן הבטיח שיפעל בכיוון, אולם מיד עם עזיבתו את ארמון הנשיאות חזר לסורו והמשיך לשחוט את בני עמו. לכך נוסף גם מודיעין טורקי לקוי באשר למצב האופוזיציה ולסיכויי הישרדותו של אסד. הטורקים סברו שבסוריה יש אופוזיציה מאורגנת בראשות האחים המוסלמים, ולקח להם זמן רב להבין שלאחים אין בעצם תשתית של ממש במדינה, וגם ארגוני אופוזיציה אחרים מבוססים בוושינגטון ובלונדון הרבה יותר מאשר בדמשק וחלב. כמו מנהיגים לא מעטים בישראל ובאזור הם סברו גם ששלטונו של אסד מעורער ממילא וייפול במהרה כשלטונם של מובארכ ובן עלי.
מכאן נגזרה מדיניותם שעיקרה היה תמיכה בלתי מסויגת וקולנית במורדים, הזמנתם לאדמתה של טורקיה, והתרסה מעל כל במה בינלאומית נגד המשטר העלווי בדמשק. המורדים נאחזו בטורקיה כבחבל הצלה אולם להצהרות הקולניות לא היה כיסוי בשטח. טורקיה חששה להיכנס ללחימה, חששה להעניק למורדים סיוע של ממש, חששה להעניק להם נשק "שובר שוויון" ולא העזה להכריז על אזור מוגן בשטחה של צפון סוריה. ניסיונותיה לגייס את נאט"ו ואת הליגה הערבית לצעדים כאלה נכשלו, ובסופו של התהליך חשים הסורים שטורקיה הבטיחה להם סיוע אולם נטשה אותם ברגע המבחן, קצת בדומה לתחושתם של השיעים בעיראק אחרי ההפקרה האמריקאית בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה.
בחודשים האחרונים הולכים הטורקים ומאבדים במהירות את שרידי האהדה שהיו להם בקרב המורדים הערבים בסוריה. במקביל הם כמובן מתוארים על ידי המשטר של אסד כאויביו העיקריים וככוח סוני הפועל נגד הציבור השיעי והעלווי. לצד זאת, הירתמותו של הממשל הטורקי לרסן את הממשל השיעי בעיראק ולתמוך בזכויותיהם של הסונים שם נתפסת גם בעיני ממשלתו של אל-מאלכי וגם בעיני פטרוניו האיראניים כעוד אינדיקציה לכך שטורקיה העמידה את עצמה לשירותם של אויביהם הסונים.
בנקודת הביניים הזאת ברור שבמהלכיה השגויים איבדה טורקיה את אהדתם המותנית של המשטרים השיעים והעלווים, ובד בבד עם כך היא הולכת ומאבדת במהירות גם את אהדתם של המורדים הסונים בסוריה ושל תומכיהם בעולם הערבי. הדף האחרון בקורות המהפכה בסוריה עדיין לא נכתב, אולם בין אם הדרמה הגדולה הזאת תסתיים בנצחון המורדים, ובין אם יצליח אסד לשרוד את הסיבוב הזה בכוח הדיכוי והאימה, ברור שטורקיה תצטרך להשקיע הרבה כדי לבנות מחדש את מעמדה באזור.
