בשבוע שעבר התקיימה באוניברסיטת תל-אביב הקרנת סרטו עטור הפרסים של הבמאי כמאל השקאר, "טינגיר – ירושלים: קולות מהמלאח". הסרט מגולל את קורות החיים המשותפים בין יהודים למוסלמים בטינגיר (Tinghir), עיר קטנה בהרי האטלס שבמרוקו, על רקע עלייתם של היהודים ארצה. בתבונה וברגישות רבה הצליח השקאר לתאר נקודת מפגש מופלאה ובלתי מוכרת זו בין מוסלמים ויהודים, על רקע המכנה המשותף של היותם "שלוחים", "אמאזיגים" (Amazigh), או בכינוי הרווח יותר – "בֶּרבֶּרים".
על אף ההתמקדות בסיפורים אנושיים מעיר קטנה אחת במרוקו מצליח השקאר לגעת גם בסיפור הגדול יותר של יהודי מרוקו כולה, ועוד יותר מכך בסיפורם של יהדות ארצות ערב והאסלאם על רקע עלייתם לישראל. מעבר למקרים הספציפיים הללו, אפשר למצוא בסרט אמירה חזקה על מורכבותן של זהויות באשר הן.
הסרט מצליח במקום שבו רבים וטובים נכשלו – הוא מעניק הכרה לסוגיות שונות שנדחקו מהתודעה עד עצם היום הזה. כך, למשל, מונכחת הטראומה שחוו יהודי טינגיר כתוצאה מהניתוק והעקירה מביתם, מקהילתם ומעברם. כאב האובדן מתחזק על רקע שיחת הסקייפ שמנהל שלום אילוז, יהודי מטינגיר שעלה ארצה עם אביו של השקאר. יחד הם מעלים מזכרונם את שמות חבריהם ומכריהם משכבר הימים כמעין מצבת חיים ומתים. לדאבונם הרב הם מגלים שרבים מבני דורם הלכו לעולמם ויחד עמם כמעט נעלם זיכרון החיים המשותפים בטינגיר.
לתיעוד העבר המשותף של יהודים ומוסלמים במרוקו ובכלל יש חשיבות רבה, מכיוון שנושא זה כמעט ואינו זוכה להתייחסות בנרטיב היהודי-הישראלי הרווח. נרטיב זה מדגיש בעיקר את הקורבנות והאלימות נגד היהודים שחיו בארצות ערב והאסלאם, בין היתר כדי להצדיק את עזיבתם ועלייתם ארצה. כך מצטיירת תמונה דיכוטומית בצבעי שחור ולבן, בין טובים ורעים. אין הכוונה לטעון שהיחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו היו הרמוניים, אולם אין ספק שקיים פער עצום בין האופן שבו מסופר סיפורה של קהילת יהדות מרוקו במסגרת הנרטיב הישראלי-יהודי הכללי לבין מה שהתקיים בפועל.
לצד הביטוי שניתן לטראומה של יהודי טינגיר, נחשפת בסרטו של השקאר גם הטראומה שחוו המוסלמים במרוקו כתוצאה מעזיבתם של תושביה היהודיים. עזיבת היהודים נתפסת בנרטיב הלאומי המרוקאי ככתם שחור: יש שראו בה בגידה, אחרים הופתעו ועדיין מנסים להבינה, ויש כאלה שעוד מצפים לשובם של היהודים. גם כאן הצליח השקאר, ברגישות מפליאה, להעניק לכל אלה ביטוי והכרה. תחושת הכאב המוסלמי באה לידי ביטוי בדבריהם של כמה מתושבי טינגיר, המתראיינים בסרט, ביניהם סבו וסבתו של הבמאי. אלה העידו על היחסים שהתקיימו, החלל שנפער, בתי היהודים שנותרו נטושים, בעלי המקצועות שעזבו, החברויות שבאו אל קיצן והנוכחות היהודית שנעלמה לה.
השקאר בן ה-36 בחר, ולא במקרה, לסיים את סרטו בחיבור לסיפורו האישי ולא במקרה. הוא היגר מטינגיר לצרפת בגיל צעיר מאוד, וכיום הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בתחום. עד היום הוא ממשיך לתהות על זהותו – האם הוא מרוקאי, או שמא צרפתי. לכן, החיבור שמצא בין חוויותיו כמהגר מרוקאי בצרפת לחוויותיהם של יהודי טינגיר שעזבו לישראל איננו מפתיע. באמצעות חקירת זהותו של ה"אחר" – יהודי טינגיר במקרה הזה – יוכל גם הוא ללמוד על זהותו שלו. אם יהודים בישראל יכולים עדיין להחזיק בזהותם המרוקאית והאמזיגית, גם הוא עצמו יכול לשמור על זהותו המורכבת – המרוקאית, האמזיגית והצרפתית.
בעולמנו היום, שגבולותיו הפיזיים התערערו נוכח הקדמה הטכנולוגית, הזהויות שלנו מתפקדות כגבולות ההפרדה החדשים. מעט מאוד סובלנות נותרה כלפי זהויות מורכבות ואנו נאלצים לבחור בין זהות אחת לאחרת. מי שבוחר לקרוא תגר על הראייה הצרה של החברה ולהחזיק בזהות מורכבת נאלץ להתמודד עם אתגרים לא פשוטים ולשלם מחיר כבד כמו תחושת תלישות ואי-שייכות. אולם מי שנכנע לתכתיבי החברה ומוותר על חלק מזהויותיו כדי לחיות חיים "פשוטים" יותר משלם גם הוא מחיר, הכרוך באובדן חלקים מזהותו ומעצמו.
סרטו של השקאר חושף את המורכבות שאפיינה ועודנה מאפיינת את מרוקו. המפגש של הצופה עם המורכבות הזו מאלצת אותו להתחבט בשאלות זהותיות של אז והיום. כמו כל שיעור בהיסטוריה, הרלוונטיות של הסרט איננה מסתכמת בבחינת אירועי העבר: ראשיתו במצוקות ההווה ופניו אל צפונות העתיד.
עינת לוי היא תלמידת מחקר בתוכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם באוניברסיטה העברית וחוקרת בקרן לשיתוף פעולה כלכלי.
