הימין ניצח.
כל מי שבוחן לעומק את השיח הציבורי והפוליטי סביב אירועי הר הבית צריך להגיע למסקנה הפשוטה שהימין שוב ניצח, ובאופן מוחלט. כלל הדיונים שמתנהלים באמצעי התקשורת הפורמאליים וברשתות החברתיות הם דיוני מגנומטר. אנשי ימין, שמאל ומרכז הפכו פרשנים לענייני ביטחון דה לה שמאטע. כולם מבינים בהתקני ביטחון, מומחים בענייני מצלמות ושאר עזרים טקטיים.
כולם גם בעלי דעה נחרצת בשאלה האם היה צריך להציב גלאי מתכות בעקבות הפיגוע הרצחני בהר הבית, מה בדיוק הייתה השפעתם של הגלאים על ההתפרצות בשכונות המזרחיות של ירושלים ובשטחי הגדה המערבית, והאם הממשלה צריכה להורות על פירוקם או לגלות נחישות ולדבוק במדיניות שהכתיבה המשטרה.
הדיון הציבורי התמקד לא רק במגנומטרים ובשאלות ביטחוניות טקטיות אלא גם בתהליכי קבלת ההחלטות בממשלה, שאלת היחס בין גופי הביטחון והדרג המדיני, וכמובן הזיקה בין הצבת המגנומטרים לבין חקירות מקורבי ראש הממשלה בפרשת הצוללות.
מה שנעדר כמעט לחלוטין מן הדיון הציבורי הן כמובן השאלות הגדולות והחשובות. למשל האם ההתפרצויות ההמוניות במזרח ירושלים נובעות מלהט דתי רגעי או ממניעים עמוקים יותר, והאם מדובר בהמשך ישיר ל"אינתיפאדת היחידים" ובאינדיקציה לאנרגיות חברתיות ופוליטיות המבקשות לרסק את הסדר הקיים, המבוסס על שיתוף פעולה בין אליטות פוליטיות.
בשיח הציבורי לא נדונה השאלה מהם יחסי הכוחות בין תומכי הסדר הישן ובין מאתגריו, ומה מתחולל ברבדים הסמויים מן העין של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, ששלושה מבניה החליטו לצאת למסע הרג נגד מי שמייצג את גורמי השלטון והממסד הישראלי. לא פוליטיקאים, לא עיתונאים, לא פרשנים ולא מומחים לענייני ערבים ופלסטינים. אף אחד לא שאל את השאלות הגדולות הללו, לבטח לא ניסה לענות עליהן. כולם העדיפו לעסוק בגלאי המתכות, לשון אחר בדיון המיקרו-טקטי, שבו רמת המומחיות שלהם היא דווקא הנמוכה ביותר.
השיח הביטחוני הטקטי משרת את עניינה של הממשלה בגניזת הדיון המשמעותי והאמיתי שיש לנהל, דרך זווית מבט רחבה של המתרחש במערכת היחסים הישראלית-פלסטינית. זהו דיון שעלול להוביל למסקנות מרחיקות לכת לגבי מידת התקפות של המדיניות הישראלית, ואולי הצורך להתאימה ל"מצב".
מגמה דומה אפיינה את התנהלות הדרג המדיני-פוליטי בישראל בעקבות התפרצות האינתיפאדה הלא-מוכרזת במזרח ירושלים ובשטחי הגדה בסתיו 2015. גם אז צמצמה הממשלה את הדיון הציבורי למימד הטקטי-ביטחוני. הדבר אף השתקף במערכת המושגית שננקטה כדי לאפיין את האירועים כ"טרור יחידים", ולא כאינתיפאדה, ללמדנו על ההקשר המצומצם של הסיטואציה המתכנס לשאלת הטרור במקום לשאלות המערכתיות הרחבות.
אולם הנקודה המעניינת באירועי השבוע האחרון היא נטייתם של מתנגדי הממשלה, בעיקר מהשמאל, לשתף פעולה עם העיסוק בסוגיות המיקרו-ביטחוניות במקום להעביר את הדיון הציבורי למשמעותם של האירועים. הדיון משמאל בגלאי המתכות ובתהליכי קבלת ההחלטות מנותב לביקורת כלפי הממשלה והעומד בראשה, לרבות בשם המוסר והחשש מאבדן חיים של ישראלים ופלסטינים.
עם זאת, עצם אימוצו של השיח הטקטי, שאותו מובילים הממשלה והימין, מעיד על כך שהשמאל הפנים את הנחות היסוד המרכזיות שהנחיל הימין בעשורים האחרונים לגבי טיבו של הסכסוך. המאמץ שאפיין את חוגי השמאל בעבר לנסות ולמצוא נתיבים לשינוי המציאות האסטרטגית פינה את מקומו לדיון נקודתי, שעניינו הוא בראש ובראשונה צמצום חסרונותיו של המצב הקיים, ובמילים אחרות "ניהול הסכסוך".
לתמורה הזו יש משמעות גדולה. אם מאפייני השיח הנוכחי סביב המתחולל בעקבות הפיגוע בהר הבית מעידים על מגמות עמוקות, אזי מתחת לפני השטח מתכנסים הימין והשמאל בישראל לדיון רדוד המבוסס על מכנה משותף דומה. אין ביניהם מחלוקת אמיתית על הנחות היסוד ביחס למציאות הישראלית-פלסטינית, אלא על שאלה פוליטית מוגבלת הנוגעת לזהותו של העומד בראש הפירמידה ומקבל משם החלטות טקטיות מוצלחות יותר.
