על רקע מהלכיו של הממשל הנוכחי בארצות הברית בעניין הסכם הגרעין עם איראן, השיח המקובל בימים אלו בישראל מציג ניגוד מוחלט בין שני המנהיגים האמריקנים, אובמה וטראמפ. הטענה הנשמעת מגורמים רשמיים, או רשמיים למחצה, היא בדבר חוסר אחריותו הנשיא הקודם בהתנהלות מול איראן, שהיא שהביאה להסכם הגרעין הבעייתי.
מול הביקורת על הירושה שהותיר קודמו, הנשיא הנוכחי מוצג באור חיובי, כמי שפועל לתקן את משגי הממשל הקודם. גם מי שאינו מחסידי הממשלה הנוכחית בישראל מצטרף להשוואה הבינרית הזאת, אבל מנקודת מבט אחרת, מתוך געגועים למי שנחשב נשיא שקול, מתון ואינטלקטואל, לעומת הנשיא הנוכחי, המוצג כהיפוכו של דבר, כלומר פוחז, "שולף" ואימפולסיבי.
אולם שתי נקודות המבט האלה מופרכות באותה המידה, ולמעשה, המשותף לשני הנשיאים האלה רב מן המפריד. אמנם, אי אפשר להכחיש את ההבדל בסגנון – האלגנטיות של הקודם לעומת התאטראליות של הנוכחי, העידון של אובמה לעומת האגרסיביות של טראמפ, האינטלקטואליזם של הראשון מול החספוס של השני. ועם זאת, התמקדות בסגנון מחמיצה את העיקר. מי שבוחן את ההתנהלות המדינית של שני הנשיאים יכול להבחין בנקל כי הם פועלים על בסיס הנחות יסוד זהות להפליא, שאגב, כל אחד מהם הציג ונימק אותן בעל פה ובכתב יותר מפעם אחת.
ואלו הן הנחות היסוד האסטרטגיות של שני הנשיאים: העולם הוא מקום מסוכן, דינמי ולא יציב. משקלן היחסי של המעצמות הגדולות במערכת הבין־לאומית משתנה, והתכרסם עם השנים, וכך גם מידת יכולתן לשמש בתפקיד השוטר העולמי. ארצות הברית צריכה להתמקד בראש ובראשונה בקידום האינטרסים הכלכליים שלה. המפתח לכך טמון בהגברת היציבות העולמית, שכן בהיעדר יציבות תיפגע גם הכלכלה העולמית, ובעקבותיה יפגעו האינטרסים האמריקניים.
לשם כך נדרשת מעורבות אמריקנית נקודתית במשברים שעלולה להיות להם השפעה רחבה, ומעורבות זו צריכה לשתף גורמים בין־לאומיים נוספים, משום שאין לארצות הברית יכולת ועניין לשקוע במעורבות בסכסוכים מתמשכים על פני כדור הארץ. ולבסוף, מוסר הוא דבר חשוב, אך ארצות הברית אינה מוכנה לשלם בעבורו בדם חייליה. גישתה הבין־לאומית צריכה להיגזר מ"ריאל־פוליטיק".
מנקודת המבט הזאת הסכם הגרעין עם איראן שהשיג הנשיא אובמה לא היה תוצר של אשליה אמריקנית. אובאמה היה ער למגבלותיו, ועוד יותר מכך, לפְּרָצות המובנות שבו ולהיותו חסר מרכיבים מסוימים, ובהם מרכיבים שלא עלו בקנה אחד עם עמדת ישראל ודרישותיה, למשל, בעניין יכולות איראן לפתח טילים ארוכי טווח. אולם הנשיא הקודם חתם על הסכם זה מתוך גישה מציאותית, שהניחה מראש כי אי אפשר להבטיח מציאות אוטופית ולהגיע להסכם מושלם, גם לא עם איראן.
על פי גישה זו, בשל הדינמיות הרבה המאפיינת את הזירה הבין־לאומית אפשר להתנהל בעזרת מהלכים מדיניים חלקיים ולא מושלמים, שלמרות מוגבלותם, יהיו מנוע צמיחה לעיצוב המדיניות בעתיד. לא משום שאפשר לקבוע מראש כיצד ייראה העתיד הזה, אלא משום שבעצם חלקיותם המהלכים האלה מניחים בסיס לשינוי עמוק יותר בהתנהלות השחקנים המעורבים בהם, כדי שבעתיד הרחוק יותר יהיה אפשר לשפר עוד יותר את המצב. כלומר, לשיטתו של ממשל אובמה, הסכם הגרעין אינו מגלם מצב סופי, אלא הוא שלב בדרך לעיצוב עתיד נסבל יותר מול האיראנים.
הנשיא טראמפ משחק באותן האבנים ממש ומניח את אותן הנחות יסוד. פרישת ארצות הברית מההסכם משקפת גישה שביסודה מונחת ההנחה שדבר אינו יציב ושום דבר אינו לעד, ובכלל זה הסכמים מכל סוג שהוא. ולכן אפשר בהחלט גם לבטל את ההסכם עם איראן, להכניס בו שינויים ולשפר אותו.
גישה זו היא שמערערת את שלוותם של האירופים. הם עדיין אוחזים בגישה שמרנית ו"כבדה" הרואה בהסכמים עניין מוחלט, סופי ואוטופי, ולכן מתקשים להשלים עם ההחלטה האמריקנית לפרוש מההסכם עם איראן. למעשה, לפנינו התנגשות בין שתי אסכולות, או בין שתי נקודות מבט: אסכולת הנצח השמרנית האירופית, ואסכולת הרגע (המתמשך) האמריקנית.
על פי האסכולה האמריקנית, פרישת ארצות הברית מההסכם אינה סוף פסוק, אלא חלק ממסע מתמשך שנועד לעצב את המציאות. ובהיותה חלק ממסע יש בה חוסר ודאות, והיא פותחת את הדלת לכמה וכמה תרחישים אפשריים. טראמפ, וגם נתניהו, רואים במהלך הזה הזדמנות לשיפור המצב, אם כי מובן שבאותה המידה יכול המצב להידרדר.
אם כך, כמו קודמו המעודן והאלגנטי, גם טראמפ סבור שבעולם דינמי אתה עצמך חייב להיות דינמי, כמו רוכב גלים הנע על פני הגל וחייב לנוע בתנועה בלתי פוסקת כדי לשפר את מיקומו, ובעיקר כדי שלא ליפול מהגל. בלבה של הגישה הזאת עומדת ההנחה שהתוצאה איננה מובטחת מראש, אבל גם אם התנועה עצמה מסוכנת ולא יציבה, אסור לעמוד במקום. אובמה הבין זאת בדרכו האינטלקטואלית, וטראמפ מבין זאת בהיותו איש עסקים. הסגנון אחר, המהות דומה.
לכן, בלי לנתח את השלכות המהלך האמריקני לפרטיהן, יש בו בהחלט הזדמנות לשיפור מתווה ההסכם לטובתה של ישראל. אבל (ויש אבל גדול), אין כל ודאות שאפשרות זו תמומש, והיא עשויה להיות פועל יוצא של תהליך ארוך ומורכב שיהיה כרוך במידה לא מבוטלת של חוסר ודאות, ואף בחוסר יציבות ביטחונית בגזרה הצפונית.
