בקמפיין הבחירות האחרון נעלמה מהאופק באופן די ברור המילה שלום. וזה לא בגלל שאזרחי ישראל לא חפצים בשלום. הרי "מי לא רוצה שלום?" כמאמר הקלישאה. אלא שנדמה שהמילה הזו פשוט לא הוזכרה משום שהיא לא באמת קיימת בסל הציפיות של הישראלים. אמנם מגילת העצמאות סיפרה לנו מבית הספר היסודי שאנו "מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן", אבל מלבד הושטת היד הזו, על הנייר, ישראל לא באמת חיפשה שלום ורדפה אותו, ובמקרים רבים דווקא היא זו שלא פספסה הזדמנות לפספס הזדמנות. ספרו של אבי שליים, פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת אוקספורד, "קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי", הוא למעשה היחיד שעסק בהרחבה בנושא זה ה"ידיים המושטות לשלום" ואלה שפחות מושטות לשלום. זו כנראה גם הסיבה בגינה היה לאחד הספרים שעוררו הכי הרבה אי-נחת בקרב ישראלים.
בהמשך לכך, ניתן לטעון שהיעדרה של המילה "שלום" מהשיח הישראלי (למעשה רק הרשימה המשותפת השתמשה באופן חיובי במילה המפורשת, "שלום", בקמפיין הבחירות שלה ב-2015) נובע מהעובדה שישראל מעולם לא חתמה על הסכם שלום – בשונה מהסכמי אי-מלחמה או הסדרים מדיניים – עם אף מדינה במזרח התיכון, ומעולם לא נהנתה מיחסי שלום אמתיים עם אף מדינה ערבית באיזור. נכון שמנחם בגין לחץ את ידו של אנואר אל-סאדאת, ונכון שיצחק רבין לחץ (בשתי ידיו) את ידו של יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן. נכון גם שרבין לחץ את ידו של מלך ירדן חוסיין בן טלאל (ואף הצית לו סיגריה), ואף נכון שאהוד ברק ויאסר ערפאת התחרו בג'נטלמניות מי יהיה הראשון שיכניס את עמיתו לחדר הדיונים בוועידת השלום בקמפ דייויד. אבל כל אחד מהמקרים הללו לא היה הסכם שלום ולבטח לא הוביל לשלום.
ראשית, אפשר לבחון את תוצאותיהם של הסכמי השלום הללו, במיוחד על רקע העובדה שהיום, בשנת 2015, 67 שנים מאז מלחמת 1948, אין לישראל שלום אמיתי, לא עם הפלסטינים ולא עם המצרים ולא עם הירדנים, ולבטח לא עם הסעודים, הלבנונים והקטרים. רצועת עזה נמצאת תחת מצור, בגדה המערבית הפלסטינים חיים תחת כיבוש, ובכניסה ליריחו, רמאללה, בית לחם או ג'נין מקבלים את פני הנכנסים שלטים בעברית, אדומים כדם, שעליהם איסור חמור על כניסת ישראלים, או שלטים מביכים אחרים כמו "ישראלי, שים לב, אם הגעת עד לכאן טעית!". בינתיים, במצרים, צעירים מתנועת תמרוד, מתנגדי הנשיא המודח מוחמד מורסי, החתימו עוברים ושבים בקהיר על עצומות הקוראות לביטול "הסכם השלום" עם ישראל, וזאת אחרי שדרישה דומה הועלתה גם על ידי האחים המוסלמים עצמם. כל זאת, מעניין להדגיש, הוא בהמשך לסקר משנת 2011 שקבע כי 54 אחוזים מבני העם המצרי קוראים לבטל את הסכם השלום עם ישראל. מספר התיירים המצרים שהגיעו לארץ בשנים האחרונות לא מגיע, כך נראה, למספר האצבעות בכף יד אחת, וישראל עדיין לא מופיעה על מפות הלימוד של תלמידים בבתי ספר במצרים. הציבור היהודי בישראל, מצדו, מפגין חוסר עניין משווע בלימודי השפה הערבית – לפני, בזמן ואחרי "הסכם השלום ההיסטורי" עם מצרים.[1]
המצב עם השכנה ממזרח, ירדן, לא מלבב הרבה יותר. במסגרת המתיחות בין שתי המדינות בנוגע לשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית הוחזר, לפני כשנה, השגריר הירדני מתל אביב לעמאן, והפגנות המוניות מול השגרירות הישראלית קראו, שוב, לביטול הסכם השלום בין ירדן לישראל. שר ההסברה של ירדן, מחמד אל-מומני, אמר אז כי "גם סעיפי הסכם השלום בין שתי המדינות עומדים על הפרק במסגרת הצעדים שנוקטת ארצו." אשתקד הצביעו מרבית חברי הפרלמנט הירדני בעד ביטול הסכם השלום עם ישראל. זו הייתה אמנם הצעה שלא חייבה את ממשלת ירדן, אולם היא התקבלה בפרלמנט וייצגה את הלך הרוחות הכללי בממלכה ההאשמית, ומכאן חשיבותה.
למעשה, במיוחד היום, אחרי שמסמכים רבים אודות "הסכמי השלום" כבר פורסמו, ניתן ללמוד שעבור ישראל הסכמים אלו היו ונותרו אמצעים להוצאת כוחות אויב מהמשוואה המזרח-תיכונית העוינת את ישראל, אך לא ניסיון אמיתי להשתלב באיזור ולקדם יחסי שלום עם שכנותיה. דוגמה מובהקת לכך היא הסכם השלום עם מצרים. ישראל הרי חתמה על הסכם שלום זה בידיעה שעבור הנשיא המצרי, אנואר אל-סאדאת, השבת חצי האי סיני למצרים לא תוכל לעמוד לבדה תמורת הסכם השלום. לחץ סעודי על מצרים, איום בהפסקת אספקת הנפט לקהיר, כמו גם איומי חרמות של מדינות ערב נגד מצרים על "בגידתה באינטרס הערבי", כל אלו – ידעה ישראל היטב – קושרים ומתנים בין חמימות השלום הישראלי-מצרי לבין הפסקת הכיבוש הישראלי בגדה המערבית (וחתימת הסכם שלום עם הפלסטינים) והפסקת הכיבוש הישראלי ברמת הגולן (וחתימת הסכם שלום עם הסורים). אבל החמימות הייתה כנראה חשובה הרבה פחות לישראל מעצם ההסכם עצמו, שכן ההישג האסטרטגי שעמד לנגד עיניה הוא הוצאתה של מצרים – דהיינו הצבא הערבי החזק ביותר באיזור – ממפת האיומים הפוטנציאליים על ישראל. הסכם השלום, אם כן, היה למעשה הסכם אי-מלחמה או הסדר מדיני, שבינם לבין שלום אין דבר.
החוקרים ריצ'רד הכט ורוג'ר פרידלנד חשפו כי שבוע בלבד אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים כבר אותת בגין על כיוון הנסיעה של רכבת השלום הישראלית, כשהחליט על הקמתן של שלוש מועצות אזוריות חדשות בגדה המערבית – המועצה האזורית שומרון, המועצה האזורית בקעת הירדן, והמועצה האזורית מטה בנימין. המועצות האזוריות הללו בשטחים הוקמו בשנת 1979 ונזרו כחול בעיניו של הנשיא המצרי.[2] באותה "שנת שלום" הקימה ישראל גם את המועצה האזורית חוף עזה, על שטח שנכבש ברצועת עזה במלחמת ששת הימים, וגם את המועצה האזורית גולן, על שטחים סוריים שנכבשו באותה המלחמה. את המועצה האזורית גוש עציון אשר בגדה המערבית הקימה ישראל בשנת 1980, שנה אחרי שסאדאת ביקש לקשור בין הסכם השלום עם מצרים לבין סיום הכיבוש בגדה המערבית. את המועצה האזורית מגילות הקימה ישראל בשנת 1981, ואת המועצה האזורית הר חברון הקימה בשנת 1982. בתוך שלוש שנים, אם כן, מהסכם חתימת השלום בין ישראל למצרים – הסכם שמצרים קיוותה כי יפתח פתח לשלום של ישראל עם צדדים אחרים באיזור – הקימה ישראל לא פחות משש מועצות אזוריות, כולן בשטחים כבושים בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן.
את הסכם השלום עם ירדן ניתן להסביר גם כן בעיקר על רקע הבשלת תנאים גאו-פוליטיים להתקרבות בין שני הצדדים, ופחות מתוך הכרה של שלום, עשיית צדק, וחתירה לפיוס בין העמים. למעשה, מרגע ששטחי הגדה המערבית הפכו להיות "בעיה פלסטינית" עת הכריז המלך חוסיין בשנת 1988 כי ירדן מוותרת על תביעתה לריבונות בשטחים אלו, הפך סיום הסכסוך שבין ישראל לירדן לאינטרס של שני הצדדים. בצד הישראלי זה היה כמעט win-win situation: הסכם שלום עם מדינה ערבית, בלי שום צורך לוויתור אידיאולוגי או טריטוריאלי. אולם, לאור העובדה שחלק ניכר מאוכלוסייתה של ירדן הוא ממוצא פלסטיני, הסכם השלום הישראלי-ירדני (שהותיר סוגיות "פלסטיניות" כמו הפליטים, ההתנחלויות וירושלים להסדר הקבע) היה על הנייר, נותר על הנייר ולאורך השנים גם דהו האותיות שעל הנייר והתרחקו מעיניהם ומליבם של האזרחים בשני הצדדים.
למעשה, ישראל קידמה את הסכם השלום עם ירדן פחות על מנת להבטיח "שלום חם" בין העמים ויותר מתוך רצון לנטרל את הגורם הירדני ממערך הלחצים שהופעלו עליה לסיום הכיבוש ומפעל ההתנחלות. אסף דוד עמד על ההשפעה שהייתה לשיקולי ביטחון ולתפיסה הביטחונית הישראלית על אי-קידומו של שלום חם ואמתי בין ירדן לישראל. לדבריו, מניתוח קבלת ההחלטות הישראלית בנוגע להסכם השלום ישראל-ירדן עולה כי "המאבק בין התפיסה ה'אזרחית' של השלום (המיוצגת בדרך כלל על ידי משרד החוץ) לתפיסה ה'בטחונית' שלו (המיוצגת בדרך כלל על ידי משרדי הביטחון והפנים) הוכרע באופן שיטתי לטובת האחרונה … [ואילו] ה'תפיסה הביטחונית' לא הייתה בהכרח נחלתם של גורמי הביטחון בלבד. היא הייתה גם נחלתה של מערכת ביורוקרטית שנתלית במערכת הביטחון כדי להצדיק את מדיניותה שלה".
גם את תכנית ההתנתקות מעזה, שבישראל אוהבים לזכור כפשרה יונית היסטורית של אריאל שרון, חשוב לקרוא בקונטקסט שבו היא נהגתה. דב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, חשף כי היציאה מרצועת עזה לטובת צעד בונה "שלום" מדומיין נהגתה ונבעה מתוך חשש לקידום יוזמת שלום ("יוזמת ז'נבה"). ההתנתקות נועדה, איפוא, להקפיא את התהליך המדיני, וקודמה על מנת "להקריב" את רצועת עזה על מזבח קידום מפעל ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית. זה היה צעד ה"שלום" של אריאל שרון.
תפיסת ה"שלום" מעוותת בממשל הישראלי עצמו, ומכאן שחלחולה לציבור כמעט מתבקש. במדינה בה תרומתו העיקרית של עושה השלום אהוד ברק הייתה באשרור עבור הישראלים כי "אין פרטנר" פלסטיני, בחברה שבה שיקולי הביטחון עולים שוב ושוב על השיקולים האזרחיים, בקמפיין בחירות בו הצד ה"שלומני" טוען ש"עם הימין נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח", ובארץ בה השאיפה היא לא להתקרב לאיזור, להכיר את תושביו ולהתחבר אליהם אלא פשוט להימנע מעימות אלים עמם, במקום מעין זה קבלת ההחלטות מכוונת מראש ל"הסדר מדיני" מצומצם וצר, ולא מתוך שינוי פרדיגמה אמיתי לכיוון של שלום, בלי מירכאות. זו כנראה הסיבה ש"הסכמי השלום" של ישראל נותרו בהקפאה עמוקה, אם לא במלחמה קרה וחמה, מאז חתימתם. וזו כנראה גם הסיבה שהמדינאים הישראלים כבר אפילו לא מעזים להעלות את המילה הזו על דל שפתם.
[1] בספרי אני מדגיש כיצד התכנית ל"הכפלת מספר לומדי הערבית" שנהגתה בעקבות הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979, הייתה תכנית שמצד אחד מעולם לא יושמה באמת, ומצד שני קודמה ומומנה על ידי גורמים בחיל המודיעין שפעלו משיקולים ביטחוניים בלבד. לקריאה נוספת, ראו: Yonatan Mendel, The Creation of Israeli Arabic: Security and Politics in Arabic Studies in Israel, Palgrave Studies in Languages at War (London: Palgrave Macmillan, 2014), p. 147-148.
[2] Richard Hecht and Roger Friedland, To Rule Jerusalem (Berkley: University of California Press, 2000), p. 171.
