ב-26 באוקטובר 2014 יצויין יום השנה ה-20 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. ההסכם, שאותו הובילו שני מנהיגים אמיצים ומעשיים בשלהי ימיהם, בנה גשר שעודנו עומד על תלו וקושר את ישראל לאזור שבו היא שוכנת.
לאורך השנה אנו מייחדים ימים לטקסים ולמפגשים, לאבל ולחגיגות. אולם אין אף יום שבו אנו נזכרים בשלום, עוסקים בגילוייו בהווה, בעברו או בעתידו ומקדמים את יצירתו.
כיזמה הראשונה של הפורום לחשיבה אזורית אנו מציעים לחנוך את ה-26 באוקטובר כיום השלום. הפורום יציין את היום הזה מדי שנה בפעילות אינטלקטואלית ותרבותית המבחינה בגילויים קיימים של שלום ישראלי-ערבי ומדמיינת את השלום הפוטנציאלי.
מתי אמרתם לאחרונה "שלום" והתכוונתם לכך?
הקריאה, התפילה והתקווה לשלום מלווה ישראלים ויהודים מדורי דורות, אך במציאות חיינו בארץ היום נדמה כי הכמיהה הזו הפכה לכלי ריק. המשפט "ידנו מושטת לשלום" הפך כלי רטורי להצדקת מלחמה, ו"שיר לשלום" הפך לשיר אבל על מנהיג שנרצח.
בשני העשורים האחרונים המילה שלום כמו נעקרה מפינו, כמו הפכה למילה גסה המעלה ריח של תבוסה, עוורון ושקר. הפסקנו לדבר בו בחוצות והחלפנו את שמו בביטויים סינתטיים, "פרקטיים". המהות המורכבת של חיים משותפים על פיסה קטנה של אדמה אוויר ומים מדוללת לדיון ציבורי עקר וצעקני על "אמונה" ב"פתרון" של שתי מדינות או אחת.
אולם שלום הרי לא נוצר מתוך שרטוט או מחיקה של קו על מפה, וודאי שלא מתוך הסכם כתוב וחתום בין פוליטיקאים. שלום הוא משהו אחר, מצב תודעתי המורכב מאוסף של החלטות אישיות ופעולות משותפות, הרגל קולקטיבי, דפוס חוזר של אמון הדדי בין אנשים.
שלום הוא גם לא היעדרה של מלחמה. השלום מתקיים לצד הסכסוך ונמצא בינינו יום יום: בגשרים מקצועיים, תרבותיים וחברתיים שנבנים בין אנשים, בין קבוצות ובין עמים, ואפילו בגשרים מדיניים בין מנגנונים ממשלתיים שלנו ושל שכנינו. הגשרים האלה נבנים יום יום. לעתים הם קורסים תחת עומס של אלימות, פחד וייאוש, אולם רובם שורדים ונבנים כל פעם מחדש – אם מכוח האמונה של אדם ברעהו או מכורח החיים המשותפים על חלקת ארץ אחת.
כמו כל הדברים החשובים באמת – אוויר, מים, אדמה – גם השלום קיים סביבנו מבלי שנבחין בו באמת. אנו כואבים את חסרונו כשאת מקומו תופסים גילויי שנאה חסרי תוחלת, אולם כשהוא מתרחש, כאשר דברים פועלים כסדרם וכאשר אדם לאדם – אדם, אנו לוקחים אותו כמובן מאליו.
וכמו כל אותם דברים חשובים באמת, אם לא נעצור ונתבונן בשלום, נבחין בו, נודה עליו, נדון בו ונדמיין אותו, לא נוכל לשמור עליו ובוודאי שלא לבנותו, לטפחו ולהגשימו עבור הדורות הבאים.
לאורך השנה אנו מייחדים ימים לטקסים ולמפגשים, לאבל ולחגיגות. אולם אין אף יום שבו אנו נזכרים בשלום, עוסקים בגילוייו בהווה, בעברו או בעתידו ומקדמים את יצירתו.
ב-26 באוקטובר 1973 נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לבין סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים. 21 שנה לאחר מכן נחתם ביום זה הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. ההסכם, שאותו הובילו שני מנהיגים אמיצים ומעשיים בשלהי ימיהם, בנה גשר שעודנו עומד על תלו וקושר את ישראל לאזור שבו היא שוכנת.
כיזמה הראשונה של הפורום לחשיבה אזורית אנו מציעים לחנוך את ה-26 באוקטובר כיום השלום. הפורום יציין את היום הזה מדי שנה בפעילות אינטלקטואלית ותרבותית המבחינה בשלום הקיים ומדמיינת את השלום הפוטנציאלי.
אפשר לחשוב על השלום
לרגל יום השלום הראשון אתן ואתם מוזמנים להניח בצד את הטיעונים המוכרים של ימין ושמאל – את העיסוק בבעיות ופתרונות, את התסכול או את הדרישות מהנהגות או פלגים.
לרגל יום השלום אפשר לחשוב ולכתוב על השלום – כיצד הוא בא לידי ביטוי בחברה, בכלכלה, בתרבות, בפוליטיקה? מהם גילויי השלום בהווה וכיצד יכול להיראות השלום בעתיד? מהן התפיסות הרווחות במחוזותינו לגבי רעיון השלום, אילו מחלוקות הן מעוררות? אילו שינויים חלו בהן?
מה הקשר בין שלום לגלובליזציה? בין שלום לטכנולוגיה? בין שלום לדמוקרטיה? בין שלום לצבא? בין שלום לתרבות הריאליטי והסלפי?
איך נראית חברה שפניה לשלום? ואיך נראית חברה שהפנתה אליו את גבה? מה המשמעות והרלוונטיות של מושגים שנקשרו בשמו של השלום – "מחנה השלום", "תהליך השלום", "תעשיית השלום"?
אילו שאלות עוד לא נשאלו על השלום וצריכות להישאל?
המעוניינות והמעוניינים לתרום מאמרים מקוריים קצרים (כ-600 מילה) מוזמנות/ים לשלוח דוא"ל לדליה שחם, רכזת יום השלום בפורום לחשיבה אזורית ([email protected]), ולדוא"ל של מערכת הפורום ([email protected]).
