השבוע לפני 20 שנה חתמה ישראל על הסכם השלום השני בתולדותיה. בניגוד לשלום הדרמטי עם מצרים שעיצב מחדש את המזרח התיכון, עיקר הדרמה עם ירדן היה סביב הטקס עצמו, שהתקיים אי-שם בערבה עם חום לוהט וסופת חול לקינוח. במיוחד זכורה לטוב תאונת האופנה: שתי היפהפיות – המלכה נור והילרי קלינטון – תכננו כל אחת לגנוב את ההצגה עם תלבושת כחלחלה זוהרת, וגילו למרבה האימה שבחרו בדיוק באותו הצבע ובאותה הגזרה.
אבל בעצם, ההצגה נגנבה דווקא ממי שלא הוזמן לשם, מי שבזכותו התאפשר מתן חותמת רשמית לשלום דה-פקטו שכבר שרר בין ישראל וירדן. אדם שתמיד התלבש רע ודאג שלא להתגלח, מתוך אסתטיקה א-לה צ'ה גווארה. הסכם השלום עם ירדן היה הקופון הפוליטי הגדול הראשון בשורה ארוכה של קופונים שגזרה לעצמה ישראל על חשבונו ועל חשבון עמו, תודות לצעד הגורלי שביצע כשחתם על הסכמי אוסלו. כל העולם הוזמן לטקס, ורק ליאסר ערפאת אמרו להישאר בבית.
לו רצה רבין היה ודאי מוצא דרך להזמין אותו, אבל לפי החשבון של ממשלת ישראל המחיר הפוליטי לא היה שווה את זה. ערפאת עצמו "הבין", כך דיווחה התקשורת. בדיון בכנסת יום לפני הטקס הזכירו כמה ח"כים את אי-ההזמנה. כצפוי, ח"כים ערבים התרעמו, ימנים בירכו על כך, ונציגי שמאל-מרכז העלו מס שפתיים. אבל כולם הסכימו על העובדה הברורה: אלמלא נחתם הסכם אוסלו, לא היה כל סיכוי להסכם שלום רשמי עם ירדן – שעד 1988 היתה בעיני העולם בעלת-הבית החוקית בגדה המערבית, ושכמחצית מאוכלוסייתה פלסטינית.
אומרים שגם חוסיין לא רצה לראות שם את ערפאת. בין המלך לראיס היה חשבון אישי עוד מספטמבר השחור. אבל חשבון דמים יש בין ישראל לכל אחד מעמי ערב. בעיצומו של צעד דרמטי כתהליך אוסלו, היה ראוי לעודד ואפילו לדרוש שיתוף פעולה והתחשבות הדדית בין הירדנים לפלסטינים, ולו רק מתוך אינטרס ישראלי מובהק. במקום זאת, בחרה ישראל בפתרונות הלעוסים והקלים: הפרד ומשול, והתעלמות מן הפלסטינים בכל פעם שאפשר.
יותר מן הפיגועים וההפגנות של ראשית ימי אוסלו, יותר אפילו מרצח רבין שנה מאוחר יותר, סימלה אי-הזמנתו של ערפאת לטקס השלום עם ירדן, והקלילות שבה התקבל היעדרו, את כל מה שרקוב ב"תהליכי השלום" שלנו עם הפלסטינים, תהליכים שהפכו עם השנים לפארסה עלובה.
כי שלום אפשר לעשות רק בין שווים.
מן הסתם, אף פעם אין שוויון מתמטי בין עמים. אבל השוויון הוא עניין של עיקרון. עבור שלום אמת צריך להכיר ביריב כשווה-ערך ולכבד אותו. אף אחד לא מצפה ממך לאהוב את האויב-לשעבר, לסלוח ולשכוח מהיום למחר. אולם חייבים לתת כבוד מינימלי. לראות בבנות ובני העם השני בני-אדם שגם זכויותיהם, צרכיהם, חלומותיהם, סמליהם, ההיסטוריה שלהם, כבודם ובטחונם חשובים בפני עצמם ובאופן בלתי תלוי. לא מדובר בפריבילגיות המותנות בשנים ארוכות של התנהגות טובה וצייתנית. זו הנחת היסוד של כל שלום אמת.
ההכרה הזו היתה אולי ברורה למעצבי התהליך כמו פונדק ואבו עלא, אבל היא נעלמה לחלוטין בדרך לחלונות הגבוהים של הממשלה וליישום בשטח. במקומה קרם עור וגידים הסדר ציני, על-פיו קונה לעצמו הצד השליט שקט תעשייתי, תמורת אי-אלו פירורים של ריבונות שהוא מואיל להאציל בהתאם לגחמותיו ורצונו הטוב – ותוך ניצול כל הזדמנות להחליש ולבודד את מנהיגותו של הצד הנשלט ולהציגה כחבורת בובות עלובה.
באוקטובר 1994 עדיין היה אפשר לדמיין, וגם ליצור, עתיד אחר לתהליך אוסלו. אבל הרגע הראשון שסימל עד כמה דרך אוסלו אינה דרך השלום היה טקס השלום בין ישראל לירדן. טקס חפוז, אנוכי ואפילו מטופש, שממנו הדירו הצדדים בכפיות-טובה מחפירה ובהפגנתיות משפילה את מנהיג העם הפלסטיני. הדרה זו סימלה את המשך הדרת העם הפלסטיני כולו ממשפחת העמים, והיא נמשכת עד עצם היום הזה.
ממרחק 20 שנה מתברר שהשלום עם ירדן שימש כעוד כביש עוקף שסידרנו לנו מעל ראשי הפלסטינים, כדי לקבל נורמליזציה אזורית ולגיטימציה בינלאומית מבלי לתת את התמורה שבעצם התחייבנו לה. בסופו של דבר, כמובן, אנחנו משלמים ביוקר על הקומבינה הזו, כמו על שאר התכסיסים הגאוניים שלנו להאריך את ימיו של הכיבוש. ולמרות הכל אנו עדיין מסרבים בתוקף ללמוד את הלקח.
ד"ר אסף אורון הוא סטטיסטיקאי במכון המחקר של ביה"ח לילדים בסיאטל. לפני צאתו ללימודים בארה"ב היה פעיל בתעאיוש ו"אומץ לסרב". בימים אלה הוא מתנדב בארגוני זכויות האדם "קבוצת הכפרים" ו"קומט-מי", ופעיל בארגון האמריקני JVP.
