ביום רביעי, ה-16 בנובמבר 2011, השתתפנו בשימוע בפרלמנט האירופי בשטרסבורג תחת הכותרת "חופש לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים" תחת חסותה של קבוצת "השמאל האירופאי המאוחד – השמאל הסקנדינבי הירוק" (GUE/NGL), קונגלומרט של מפלגות שמאל אשר מהווה מיעוט בפרלמנט. בנוסף לחברי הפרלמנט האירופי, השתתפו בדיון נציגים פלסטינים ובהם מנהל מרכז "אנסאן לדמוקרטיה וזכויות אדם", עו"ד עיסא שויקי ממחנה הפליטים דהישה, ואחמד אל-עיסא מארגון "בדיל – מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות" מבית לחם. עיסא קראקע, השר לענייני אסירים ברש"פ, ופדוא ברגותי, אשתו של מנהיג התנזים הפופולרי, נאלצו לבטל את השתתפותם.
אחמד אל-עיסא פתח עם בעית האסירים וטען שהבעיה טמונה בכיבוש. אם נסיים את הכיבוש, אמר, יפתרו מאליהן שאר הבעיות. אל-עיסא אף הצהיר שישראל מחזיקה בגופות אסירים עד לתום תקופת מאסרם. חברת פרלמנט דנית שביקשה הוכחות להאשמות נותרה ללא מענה, ופנייתנו לארגון "בצלם" נענתה כי לארגון לא ידוע על מקרים כאלו.
אולם הנקודות החשובות באמת שעלו מהדיון לא עסקו בסוגית האסירים דווקא, אלא במדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן כללי. כמה חברי פרלמנט ציינו בדיון כי לאיחוד אין מדיניות חוץ אחידה ומגובשת והוסיפו כי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני המדיניות נקבעת על ידי הממשלות השונות, כל מדינה והמדיניות שלה. ניתן להמשיך ולפעול למען התניית היחסים הכלכליים עם ישראל בכיבוד זכויות האדם בשטחים המוחזקים על ידה, הסכימו הנוכחים. אולם נראה כי ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, הכסף מדבר וכל היתר לא חשוב. אכן ישנם גינויים למכביר, הצהרות ולחצים דיפלומטיים. האיחוד מודאג מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום. אך מנגד פועלת דיפלומטיה ישראלית שקטה ויעילה, הנתמכת בשתדלנות של חברות ישראליות ובינלאומיות.
ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (ומעט ישראליים) קוראים מזה שנים לאיחוד להקפיא את היחסים עם ישראל או להתנות את שדרוגם בהתקדמות בתהליך השלום או בשיפור מצב זכויות האדם בשטחים. הדרישה מסתמכת בעיקר על סעיף 2 בהסכם השיתוף בין ישראל לאיחוד האירופי, הקובע כי כיבוד ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה עומד בבסיס ההסכם. אך הסכם הסחר לא הוקפא; הוא מתקדם כמעט ללא הפרעה בתחומים רבים. ישראל לא מתרגשת מהגינויים, אבל אל תעזו לגעת בהסכמי הסחר שלה עם האיחוד האירופי
הרעיון של תומכי הפלסטינים בפרלמנט האירופי הוא ליצור מדיניות חוץ קוהרנטית של מקל וגזר: יתקדמו בתהליך השלום – נתקדם ביחסים, אחרת נעצור את שדרוג היחסים ואולי אף נפעל להקפיא את ההסכם הנוכחי. הדאגה באירופה גוברת וקבוצת העבודה הבלתי רשמית לזכויות אדם בין ישראל לאיחוד שודרגה לועדה של ממש, כפי שמקובל במדינות חשוכות עימן מתעסק האיחוד האירופי. אולם נכון לעכשיו לא התקבלה בפרלמנט האירופי כל החלטה ממשית הלוחצת על ישראל. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
למשל, יו"ר הפרלמנט האירופי פנה ליו"ר הכנסת במכתב רשמי לפני כשנה וחצי, בו הוא מביע דאגה מהסנקציות נגד חה"כ חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה, ומחקיקה אנטי דמוקרטית בכנסת. יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ענה לו במכתב רשמי, בו גרס כי המתרחש בכנסת אינה מעניינו של האיחוד האירופי אלא עניין ישראלי פנימי. אולם כיום, כשאין אפילו מראית עין של תהליך שלום או של פינוי מאחזים ולאור החקיקה האחרונה המגבילה תרומות לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל (הפוגעת באינטרסים של האיחוד בישראל), ספק אם האיחוד ישתוק.
חשוב לציין שבענייני מדיניות חוץ ובטחון לפרלמנט האירופי אין השפעה של ממש, והוא פועל בעיקר ברמה ההצהרתית. מי שמחליט אלו הן הממשלות. מהו אם כן התפקיד הקונסטורקטיבי אשר יכול לשחק האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? נראה כי כעת האירופאים מייבאים את הסכסוך המזרח תיכוני למסדרונות האיחוד. ה"לובי" הפלסטיני קטן, חסר השפעה במועצה או בנציבות האירופיים, ובעיקר עסוק בכתיבת דו"חות וגינויים. ממשלת ישראל מצדה מתעלמת מן המציאות ופועלת בהתמדה, בתמיכת ארגונים יהודיים וחברות מסחריות, לקדם את שדרוג היחסים הכלכליים עם האיחוד, ובו בזמן מגבילה את החופש של האיחוד לפעול בישראל על ידי חקיקה מבית. במקום לייבא את הסכסוך ואת השלילה ההדדית מהמזרח התיכון לאירופה, על האיחוד האירופי לנצל את נסיונו ההיסטורי בהפיכת אירופה המדממת ליבשת של שלום ולהשתדל יותר למצוא את תפקידו כגשר בין העמים.
ערן צדקיהו הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו עוסקת בפיצל אל-חסיני. מתגורר בשטרסבורג אך ממשיך להתעסק בפוליטיקה המקומית בבלוג שלו דברים שרואים משם.
יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט ללמודי אירופה באוניברסיטת שטרסבורג.
