הקורבן במלחמות היא לרוב האוכלוסיה האזרחית. היא הצד החלש בכל קונפליקט, הנתון לחסדיהם המצומצמים של הלוחמים. חלקה נהרג, חלקה נעקר מבתיה והופך לפליטים חסרי כל, אך חלקה מגוייס בכפייה לצבאות, למיליציות ולכנופיות. הילדים הם חלק מאותם מגוייסים.
תופעת הילדים-חיילים אינה חדשה. לאורך כל ההיסטוריה האנושית גויסו ילדים לתפקידי תומכי לחימה ואף לחימה עצמה. במלחמת העולם השנייה גייסו הנאצים עשרות אלפי ילדים במסגרת "הנוער ההיטלראי", וחלק ניכר ממגיניה, והרוגיה, של ברלין בשנת 1945 היו ילדים. עם הקמת האו"ם נחתמו מספר אמנות האוסרות על שימוש בחיילים-ילדים מתחת לגיל 15.
בעשורים האחרונים נחטפו עשרות אלפי ילדים ושולבו במיליציות באזורי עימות ביבשת אפריקה. המערב נחשף לתופעה בסרט "יהלומי דמים". ארגון יוניס"ף, האחראי לרווחתם של ילדים באזורי מלחמה, גייס את דעת הקהל העולמית והצליח לצמצם במידה ניכרת את התופעה ולהביא לשחרורם של עשרות אלפי ילדים-חיילים אפריקה.
הטלטלה האזורית במזרח התיכון והמשברים הקשים במדינות כמו סוריה, עיראק ותימן החזירו מחדש את תופעת הילדים-החיילים למזרח התיכון. בתימן נראים ילדים כבני 10—11 חמושים בקלאצ'ניקובים, ויש אף הטוענים כי שליש מהלוחמים במדינה הם ילדים בני 14—15. בשטחי השליטה של ארגון המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק עוברים ילדים הכשרה צבאית כלוחמים, מתאבדים ועורפי ראשים. הפלגים הלוחמים בלוב מגייסים, ולעתים חוטפים, ילדים והופכים אותם ללוחמים במיליציות שלהם. מאז אוקטובר 2015 ביצעו עשרות ילדות וילדים פלסטינים, חלקם פחות מגיל 15, פיגועי טרור נגד יהודים, אף שידעו כי ישלמו על כך בחייהם.
יש הטוענים כי תופעת הילדים-חיילים/מחבלים מובנת בחברה מסורתית-פטריאכלית כמו הערבית-מוסלמית, הרואה את גיל 13 כגיל הבגרות המיני, הדתי והחברתי ולכן לא מחשיבה את הנערים כילדים אלא כבוגרים. טענה זו רחוקה מהמציאות. תהליכי המודרניזציה במזרח התיכון נמשכים כבר כמאתיים שנה, ובמהלכם קיבלה גם החברה המסורתית-דתית את ההנחה כי ילדים בני 13 אינם בגירים. לראייה שינוי הגיל החוקי לנישואין והעמדתו על בין 16 ל-18 שנה. גם גיל הגיוס ברוב מדינות ערב עומד על 18.
הסבר משכנע יותר לתופעת הילדים החיילים במזרח התיכון הוא הפגיעה הקשה בחברה הפטריארכלית בעולם הערבי. סמכותה של המסגרת המשפחתית שגוננה על בניה ובנותיה התערערה מסיבות רבות, ובהן זמינותה של ההשכלה הגבוהה והפתיחות לסביבה הגלובלית ולזרימת המידע ברשתות החברתיות. אולם יותר מכל התקומם הדור הצעיר על כניעתם של הוריו למשטרים הרודניים, ובסופו של דבר הפילם – גם במחיר הרס המרקם החברתי והכלכלי של חלק מהמדינות הללו.
סמכותה של המשפחה הפטריארכלית והרלוונטיות שלה למתרחש היו בין הקרבנות של המהפכות הערביות. המסגרות החברתיות שסיפקו רשת בטחון לחבריהן התפרקו והותירו אחריהן חופש אך גם סכנות גדולות. אחת מהן היא יכולתם של ארגוני טרור לגייס, מרצון או בכפייה, ילדים-חיילים. סכנה אחרת היא תחושת השחרור של נערים צעירים מאוד מעול הסמכות והחסות של משפחותיהם. כך הם מוכנים לסכן את חייהם ואף להקריבם, גם אם המחיר יהיה העמדת משפחותיהם בסכנה גדולה.
