בהגדרתו הקלאסית, טרור הוא "מאבק אלים אשר במסגרתו נעשה שימוש מכוון באלימות כלפי אזרחים, על מנת להשיג מטרות פוליטיות". בירושלים ישנו טרור בשפע: נשק חם ופיגועי התאבדות, בעיקר בשנות התשעים, וטרור עממי של יחידים דוגמת סכינאות, דריסה ואלימות ספורדית. בתגובה עושה ישראל שימוש בטרור מדינתי, שעיקרו ענישה קולקטיבית ושיטות הפחדה. זוהי אמנם לוחמה א-סימטרית, אך השימוש בטרור במשמעות של הטלת אימה על אזרחים רבים כדי להשפיע על התנהגות, דעת קהל ומדיניות, משותף לשני הצדדים.
את ירושלים מחלק גבול תודעתי, ומשני צדיו חשים התושבים פחד מוחלט מהאחר. כל צד חש כי הוא הקורבן המוחלט של גל האלימות וכי הצד השני הוא התוקפן; אלה פוחדים מפיגוע בלתי צפוי, ואלה פוחדים שדמם הותר, שתודבק להם אשמת שווא או כי יירו בהם ברחוב בדם קר.
רמת החרדה במערב העיר מורגשת אצל כל ירושלמי וירושלמית, והתקשורת בעברית מלבה ומעצימה אותה. גם קריאתו של ראש העיר לתושבים לשאת נשק תרמה לכך. המוני חיילים בציוד קרבי מפטרלים במדרחוב עם אצבע על ההדק, תמונה המזכירה את גלי הפיגועים בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים, אז ידעה העיר עשרות ומאות הרוגים (בהתאמה) ואלפי פצועים. התגובה הציבורית והמערכתית לאלימות הלאומנית הפלסטינית בעיר בחודש האחרון, שממדיה לא מתקרבים להזכיר אפילו את זוועות האינתיפאדות, חריפה מבעבר, ולראשונה אף הוקם מערך של מחסומים המחלק את בירת ישראל בין יהודים לערבים.
גם בירושלים המזרחית משתק הפחד את מהלך החיים התקין של מאות אלפי התושבים הפלסטיניים. מאז רצח מוחמד אבו-ח'דיר בקיץ שעבר אוסרים הורים רבים על ילדיהם להסתובב ברחוב מחשש לחטיפות. אולם הרשתות החברתיות הפלסטיניות שוקקות: בחודש האחרון קמו קבוצות וירטואליות רבות תחת הסיסמא מִש חַ'איְפִין, "לא פוחדים", הקוראות לירושלמים להתגבר על הפחד, לצאת מהבתים ולהחיות את העיר המזרחית. ההאשטגים הרלוונטיים בפייסבוק ובטוויטר פופולריים מאוד, והייצוג הויזואלי הבולט של הקמפיין הוא רחבת שער שכם העומדת עתה ריקה מאדם. דימוי נוסף הוא של שוטרים המחפשים בכליהם ועל גופם של העוברים והשבים. הקמפיין, לעומת זאת, מדגיש את החיים עצמם ומראה בהתרסה נוער פלסטיני משחק ברחובות, סוחרים בשווקי העיר העתיקה או ליצן פלסטיני המנצל רגע בו עמדת הבידוק המשטרתית ריקה על מנת להתלוצץ.
הפחד הפלסטיני נובע מהמחשבה הרווחת כי רוב הנערים והנערות (ומקצת המבוגרים והקשישות) הפלסטינים שנורו ונעצרו בשבועות האחרונים באשמת פיגוע דקירה, או נסיון דקירה, הם חפים מפשע שהופללו בידי כוחות הבטחון הישראלים. דימוי פופולרי מציג שורה של צעירים וצעירות פלסטינים ירויים ומדממים כשמעליהם עובר חייל ומניח לצידם סכינים, מלווה בכיתוב: "תהרוג, שים סכין, צלם תמונה".
בצד השיח הקורבני ישנו גם שיח של גבורה: דימויים ויזואלים ישנים, כמו ציור קיר ישן אשר עלה מחדש לעמוד הפייסבוק של מחנה הפליטים דהיישה הסמוך לבית לחם, מראה צעיר פלסטיני רעול פנים החובק חייל צה"ל מאחור ומניף עליו שברייה. הדימויים הסותרים של קורבנות מול גבורה משקפים אולי חוסר החלטיות והיסוס העולים מהשטח עצמו ביחס לאינתיפאדה החדשה.
אולם לצד זאת משקף השיח הציבורי הפלסטיני התפתחות חדשה: מעין אדישות לסכנה. האשטאג חדש – בִּהִמֶּש ("לא משנה") – מציף לאחרונה את הרשתות החברתיות בשטחים. המקור שלו בסרטון שהפך ויראלי ובו נראה קשיש חברוני בשם זיאד אבו-הליל מתעמת עם חיילים ומתריס נגדם "בִּהִמֶּש" ביחס לצעירים המיידים אבנים. ההאשטאג מלווה בהגחכה של פעולות הצבא כמו חסימת כבישים, מעצרים ופשיטות, ושיר בשם זה שעלה ליוטיוב זכה בזמן קצר למאות אלפי צפיות. כותב השיר, קאסם א-נג'אר, מפרט: "לא משנה שיש כיבוש, אנו עומדים איתנים. האם הפלסטינית צוהלת כשהיא נפרדת מבנה השהיד: לא משנה, הוא פדה את המולדת. לא משנה שיש מחסומים".
התקשורת הישראלית מציגה את שיח ה"הסתה" הפושה ברשתות החברתיות כמחולל מציאות, אולם המאבק הפלסטיני העממי והמזויין קדם לעידן הפייסבוק. באינתיפאדה הראשונה רווחו כרוזים, בשניה שידורי הטלוויזיה, ודמותו של חנדלה מלווה את השיח הציבורי הערבי והפלסטיני מאז שנות השבעים. אמצעי תקשורת ההמונים המשתכללים הם בסך הכל פלטפורמה לייצוג המציאות, וכעת הם מבטאים לא רק קרבנוּת או גבורה אלא גם אדישות, השלמה עם המצב ונכונות להקרבה הניזונות מתחושת חוסר מוצא. רגשות אותנטיים מניעים אנשים לפעולה; ניתן לעקוב אחריהם ברשת החברתית, אבל את המחיר נרגיש היטב, אנחנו והם, במציאות.
* ברצוני להודות לשיר גריידי, מתרגמת ועורכת בעמוד הפייסבוק 0202 מבט מירושלים המזרחית, על המידע שאספה בנוגע להאשטג בהמש
