שבתי לאחרונה מביקור ארוך באי היווני לסבוס. שם ראיתי ארגונים הומניטריים ומתנדבים רבים מרחבי העולם פועלים ללא לאות, ובאהבה גדולה, כדי לספק את צרכיהם של הפליטים הנוהרים לאירופה מסוריה, עיראק, אפגניסטאן, אלבניה, קוסובו, אריתריאה ועוד.
כשם שסוריה מככבת בטבלת הנמלטים מהמדינות המדממות, כך האי היווני לסבוס, על כ-90 אלף תושביו, מהווה את השער המרכזי של הפליטים לאירופה. למעלה מחצי מיליון פליטים הגיעו אליו בשנה שעברה, וסיבה מרכזית לכך היא המרחק הקצר, כעשרה קילומטרים בלבד, בינו לבין קו החוף הצפוני של העיירה הטורקית איווג'ק (Ayvacık). מאחר שמדובר בסירות קטנות ועצמאיות הנהוגות בידי אנשים שנבחרים למשימה באקראי, דקות ספורות לפני היציאה, לא קיים אזור עגינה מסודר בצד היווני, והסירות מגיעות בכל פעם לאזור אחר על קו החוף.
במחיר של אלף דולר בממוצע קונים הפליטים מכנופיות מבריחים טורקיות כרטיס לכיוון אחד. חמישים איש, משפחת שלמות של גברים, נשים, זקנים וטף, נדחסים על מטלטליהם בסירות גומי שמכילות 15 נוסעים. המסע ללסבוס נמשך כשעה וחצי אך הוא יכול להיקטע בנסיבות טרגיות. צוות מתנדבים ספרדי מלווה רבות מהסירות בדרכן לאי כדי לסייע במקרה חירום. עם הגיעם לחוף יורדים הפליטים בבטחה, מקבלים שמיכות ובגדים, כיסויים נגד קור, טיפול רפואי ראשוני, חיוך ומילת הרגעה. כאשר מוודאים כי כולם התאחדו עם משפחותיהם הם זוכים לסלפי וטלפון לקרובי המשפחה כדי לדווח שהגיעו בשלום.
בתוך דקות מגיעים טרנזיטים של האו"ם ומסיעים אותם למחנות מאולתרים שהקימו מתנדבים בסמוך. רבים עושים את הדרך ברגל, משום שלארגונים הומניטריים אסור להסיע פליטים מחשש לסחר בבני אדם. במחנות הם מקבלים בגדים ממוחזרים שלבשו קודמיהם, מזון, לינה ומידע ראשוני על מצבם, ותוך שעות ספורות הם נשלחים למחנה של האו"ם.
הסורים ממשיכים את המסע באוטובוסים למחנה בשם קרטפה, ויתר בני הלאומים נוסעים למחנה בשם מוריה. שם עוברים הפליטים לראשונה תהליך קליטה ורישום מסודר, שבסיומו הם נשלחים במעבורות לאתונה ומשם באוטובוסים לגבול עם מקדוניה. לאחרונה נקבע כי רק סורים, עיראקים ואפגאנים, המגיעים מאזורי מלחמה, זכאים לעבור את הגבול, ולכן עשרות אלפי פליטים אחרים הוחזרו לאתונה ומשוטטים ברחבי בירת יוון.
עד כה קלטה גרמניה כ-1.1 מיליון מבקשי מקלט, יותר מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. מדינות האיחוד, בייחוד העניות, טענו בתוקף כי מדיניות הדלת הפתוחה של גרמניה מעודדת כניסת פליטים לשטחי האיחוד. לאחרונה החלו מדינות עשירות באיחוד, ובהן גם גרמניה עצמה, בפריסת ביקורות גבול זמניות לשם ויסות כניסת מבקשי המקלט. מהלך זה מסכן את אחד ההישגים הגדולים ביותר בהיסטוריה של האיחוד: אמנת שנגן, המאפשרת מעבר חופשי של אזרחים בגבולותיו הפנימיים.
נסיונה של גרמניה לשכנע את מדינות האיחוד לקלוט חלק מהפליטים לשטחן, ובכך להקל על הנטל ממדינות יוון ואיטליה, נכשל. במקום זאת, בצעד שזכה לביקורת נוקבת מצד יוון וארגוני סיוע הומניטריים, טורקיה התחייבה לעצור את תנועת הפליטים משטחה בתמורה לסיוע ראשוני בשווי 3 מיליארד יורו והתחייבות להתנעת השיחות בסוגית הצטרפותה לאיחוד.
מדינות המפרץ העשירות נמנעות מקליטת פליטים לשטחן ומסתפקות בתרומות (כווית, לדוגמא, העניקה למוסדות האו"ם השונים למעלה מ-1.3 מיליארד דולר עד כה לצורך זה). זאת משום שהן חוששות מערעור המבנה הדמוגרפי בשטחן, שכבר עתה מאויים על ידי מהגרי עבודה (בקטר ובאיחוד האמירויות, למשל, אלה מהווים למעלה מ-85% מהאוכלוסייה). מסיבה זו, בין היתר, סירבו מדינות המפרץ להכיר באופן רשמי במושג הפליטות, והן מעולם לא חתמו על הסכמים עם מוסדות בין-לאומיים לענייני פליטים ומשוללי מדינה. אלפי פליטים סורים נכנסו למדינות הללו ואף קיבלו זכויות שלא ניתנות למהגרי עבודה, אולם הם שוהים על ויזות ביקור ועבודה מסיבות של העדר הכרה משפטית בפליטות.
זרם עצום ומתגבר של מיליוני פליטים, אקסודוס של ממש, מגיע לאירופה. בני דתות, לאומים, תרבויות ומרחבים גיאוגרפיים שונים. האם ישראל תקלוט לשטחה ולו מספר סמלי מהם, ותתרום את חלקה לפתרון משבר הפליטות וההגירה החמור ביותר מאז ימי מלחמת העולם השנייה, עידן שבו נמלטו אליה רבים ממייסדיה כפליטים ועקורים?
