שאלת ההתנצלות על תוצאות המשט הטורקי לא יורדת מהכותרות. ראש הממשלה עדיין עומד בסירובו להיענות לדרישה הטורקית להתנצלות ישראלית, והטורקים בתגובה מתבצרים בעמדתם וממשיכים לדרוש התנצלות כזו. מדוע ההתעקשות הזו? האם ישראל יכולה להביא לסיום חיובי של הפרשה? האם התנצלות הכרחית לאור מה שידוע על אירוע המשט?
ראשית, יש להבין שהתנצלות בהקשר הנוכחי היא פוליטית במאת האחוזים. מכאן שכל צד יכול להרוויח ממנה במידה זו או אחרת. לא יהיה זה בלתי סביר לומר שגם אם תהיה התנצלות ישראלית, רכה יותר או פחות, יחסינו עם טורקיה לא ישתפרו בהרבה. אמנם בכוחה של התנצלות לשפר יחסים בין שני צדדים מסוכסכים, אולם על אף השימוש החוזר של הטורקים במילה 'פיוס' מטרתם אינה בהכרח התפייסות. התנצלות תשרת היטב את מטרותיהם ומכאן תביעתם: מחד, יחסיה של טורקיה עם סוריה ואיראן בשפל ולכן הם מבקשים לתקן את יחסיהם עם ישראל. שיפור ביחסים יקל על התקרבות מחודשת של טורקיה לארה"ב (שמפעילה לחצים על שני הצדדים להגיע להסדר סביב הפרשה). מאידך, טורקיה מנסה לבסס את מעמדה כמנהיגה באזור ולכן מנסה למצוא חן בעיני המדינות הערביות. תמיכה בפלסטינים, ובכלל זה עמידה על התנצלות הנתפסת כהשפלת ישראל, מסייעות בכך. על פניו נראה כי אלה מגמות סותרות, אולם באמצעות התנצלות מממשת טורקיה את כולן ומרוויחה מכאן מכאן. מובן כי מעבר לאינטרסים בזירה הבין-לאומית טורקיה גם מבקשת לשמור על כבודה הלאומי ומבססת מיתוס הירואי סביב המשט. ברור, אם כן, מדוע היא לא תוותר על דרישתה להתנצלות.
בהינתן מצב זה יש לשאול האם סירובה של ישראל להתנצל משרת את מטרותיה. נכון הדבר כי התנצלות יכולה להיות בעייתית עבורה נוכח שאלת האחריות והאשמה שכרוכות בה מעצם הגדרתה. גם הנוסחאות השונות להתנצלות שעלו לאחרונה, ביניהן הצעה להתנצלות עקיפה או רכה מצד ארצות הברית, אינן רלוונטיות כל עוד קיים מכשול משפטי שמשמעותו סיכון חיילי צה"ל בפתיחת דלת להעמדתם לדין. לכן, הפתרון המתאים ביותר הוא הבעת צער. אין זה פתרון חדש שכן הוא עלה מספר פעמים ואף יושם בעבר על ידי ישראל בפרשה זו. ישראל עשויה להרוויח מהבעת צער, בבחינת "היה חכם ולא צודק". אם ישראל תביע שוב את נכונותה להביע צער, ואולי אף להגיע להסדר סביב שאלת הפיצוי, אך לא להתנצל – היא תצטייר בעיני העולם כמי שמוכנה לפתור את העניין. היא אף יכולה להביע צער מיידית, שוב, מבלי להצהיר על "נכונות" בלבד לעשות זאת.
סירובו של נתניהו להתנצלות כנראה מגובה בידיעה כי דוח ועדת החקירה של האו"ם על המשט יטה לתמוך יותר בעמדה הישראלית מאשר הטורקית. אולם סירוב זה עלול להתפרש כהתעקשות והתבצרות בעמדה שאינה מסייעת לתדמיתה של ישראל בעולם. זאת ועוד, מאחר והטורקים מתבצרים גם הם בעמדתם כדאי לישראל למצוא פתרון יצירתי, למשל העלאת הרעיון של התנצלות הדדית, שעונה גם על אחריותה של טורקיה לתוצאות המשט. נוכח תמונת המצב הנוכחית באזור – האביב הערבי וההכנות הפלסטיניות לקראת ספטמבר – והלחץ האמריקאי למצוא פתרון למשבר עם טורקיה, לישראל יש אינטרס להתקרב מחדש לטורקיה או לפחות להיתפס כמי שמנסה לפעול בכיוון.
אין ספק שבכל התנצלות, הבעת צער או הבעת חרטה כלשהי יש מימד של השפלה, אולם אין לשכוח כי ביטויי חרטה משרתים גם את הצד המתחרט. סירוב להתנצל היא דבקות בגישה מקסימליסטית שלא תיטיב בהכרח עם ישראל. הבעת צער (בנוסחאות שכבר הוצעו) היא דרך האמצע החכמה, ואם ישראל תהיה היוזמת היא אף יכולה לצאת מכך מורווחת – בוודאי אם תעשה זאת עוד קודם פרסום דו"ח פאלמר, שכנראה ימליץ גם הוא על הבעת צער.
ד"ר נאוה לוונהיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים מתמחה ביישוב סכסוכים והתפייסות, דינאמיקה של סכסוכים, זיכרון ותהליכי שינוי זהות קולקטיביים והתנצלויות פוליטיות.
