נוכחותה של סין במזרח התיכון (וגם באפריקה, בדרום אסיה ובמזרח אירופה) מתרחבת בקצב מהיר, אך בינתיים לא התרחב מעגל החוקרים העוסקים ביחסים בין סין לבין מדינות האזור. אחת הסיבות לכך היא שבמקרים רבים המעורבות של סין באזור אינה תואמת את ההגדרה המקובלת של המושג "מעורבות" – סין כמעט שאינה מספקת תמיכה צבאית או סיוע כלכלי לממשלות או לקבוצות המתנגדות לשלטון, ולעתים רחוקות היא מביעה תמיכה באחד הצדדים בסכסוכים מקומיים (וכשהיא עושה זאת, אין לכך בדרך כלל השלכות מעשיות). סין גם אינה מצהירה במפורש על האינטרסים הפוליטיים שלה, ולמעשה, אפשר להגדיר את מדיניות החוץ של סין – מדיניות של "אי־התערבות". סין משתמשת במה שאנחנו מכנים "כוח רך", בעיקר כוח כלכלי, בהשקעה בפרויקטים משותפים וברכישת נכסים.
היום אנו מתלבטים אם "הכוח הרך" של סין והשפעתה הכלכלית עשויים להתפשט גם לתחום הפוליטי. קובץ המאמרים הזה יציג את הדעות החדישות ביותר שהובעו בכנס. מאמרו של דן קטריבס מציג את המצב הכלכלי המשתנה באזור, ומציג כמה הזדמנויות לשיתוף פעולה עם שכנינו במדינות ערב העולות מנוכחותה הכלכלית של סין באזור. המאמר של אהוד גונן עוסק בהשקעות הסיניות בתשתיות מסחריות, והוא מציין כמה מהסיבות לחששן של מדינות באזור מאיבוד השליטה בנכסיהן. מאמרו של פרופ' אהרן שי מתאר את התהליך שהביא לתכנון יוזמת "דרך המשי החדשה", ומציג את היוזמה במבט חדש. המאמר של סאם צ׳סטר (באנגלית), דן בשינויים ביחסן של סין ושל חברות סיניות לגבולות מדיניים במזרח התיכון, וטוען שהוא מתרחק משיטתה המקורית של סין לראות בכל מדינה ישות נפרדת.
