נושא הזכות לרישום נישואין וגירושין במדינת ישראל עלה שוב לכותרות לאחרונה, הפעם עקב התנכלותו של משרד הדתות דווקא ל"צהר", ארגון של רבנים אורתודוכסים העומדים על זכותם לעריכת חופות ורישום נישואין. אמנם, מי שעוקב אחרי יחסה של הרבנות הראשית לארגון לא יכל להיות מופתע מההתפתחויות האחרונות, אך דווקא התנהלותו של ארגון "צהר" עצמו מעלה תהיות לגבי יחסם ומחויבותם לכלל ישראל.
בספרו "יהדות מתחדשת: הביוגרפיה של מרדכי מ. קפלן," נזכר מל סקולט באפיזודה מתחילת המאה העשרים: "קהילת ישורון", קהילה יהודית אורתודוכסית בניו-יורק, שכרה זה מכבר את הרב הקונסרבטיבי הצעיר מרדכי מנחם קפלן. קפלן נבחר לתפקיד בגלל ידיעותיו הנרחבות במשנה, גמרא וטקסטים יהודים קלאסים, אך בעיקר בזכות השכלתו האקדמית הרחבה ויכולותיו לשאת דרשות באנגלית, שאותן יוכלו להבין גם בני הדור הצעיר. בקיץ 1904, נזכר סקולט, הזמינה קהילת ישורון את הרב יעקב דוד וילובסקי, מנהיג חרדי בעל שם, לשאת דרשה בבית הכנסת בימים הנוראים. וילובסקי הבהיר כי יקבל את ההזמנה רק אם לא תנשאנה בבית הכנסת דרשות כלשהן בשפה האנגלית. בדרשות כאלה, טען, "אין שום הכוונה אמיתית לעם היהודי" ואין בהן "תקווה להמשכיות העם היהודי […] מי שאין בכוחו לעצור את התופעה חייב לעזוב את בית הכנסת ברגע שדרשן כזה קם ומתכוון לעלות אל הדוכן". לשיטתו של וילובסקי, השפה היחידה בה ראוי לשאת דרשות הייתה "לשון הקודש" – יידיש.
הפרשה עוררה הד גדול וכעס רב בקרב יהדות ארה"ב, שכן דרשות באנגלית היו הרי הסיבה המרכזית שבגללה קיבל קפלן את משרתו. בסופו של יום, על מנת שלא לפגוע בכבודו של וילובסקי, עלה קפלן לדוכן ונשא דרשה בעברית – ביידיש לא היה מוכן. מי שמצא את הפרשה מענגת במיוחד היו הרבנים הרפורמים. אלה, שספגו עלבונות הן מהרבנים החרדים הן מרבני בית המדרש הקונסרבטיבי, ראו עצמם אורתודוכסים לכל דבר על אף השכלתם הכללית הרחבה ונכונותם להציג יהדות שתהיה חביבה יותר על האוכלוסיה הכללית. רב רפורמי אחד תהה מתי יבינו הקונסרבטיבים שהם "טריפה, בדיוק כמונו". וילובסקי אינו שוטה, הוסיף הרב: הוא מודע לכך שכל שינוי קטן, כמו דרשות באנגלית, הוא למעשה תחילתה של רפורמה בעיני הממסד החרדי.
יותר ממאה שנה לאחר הפרשה התמוהה הזאת, כשדרשות באנגלית ניתנות זה מכבר מעל דוכני כל בית כנסת אורתודוכסי בצפון אמריקה, נראה שעולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש. שבוע לאחר פרסום דבר התנכלותו של משרד הדתות לארגון "צהר" שמענו על פשרה בין שני הצדדים, אולם העדכון האחרון בפרשה הוא שהרבנות הראשית לא קיבלה את הסכם הפשרה, ודורשת אף לשלול מרבני צהר את הזכות לערוך חופות, מכיוון שלשיטתם הם מקלים מדי בהלכה.
בדומה לרבנים הקונסרבטיבים בתחילת המאה העשרים, צהר הינו ארגון הרואה עצמו אורתודוכסי, שרבניו מסבירי פנים ומנסים להתחבב על החברה הכללית באמצעות שנויים קוסמטיים קלים במסורת (כגון מתן אפשרות לכלה לתת לחתן טבעת לאחר סיום הטקס, או ליווי חופות בכלי נגינה – שני מנהגים שהפכו פופולריים גם בציבור הציוני-דתי למרות שהרבנות הראשית אוסרת אותם מכל וכל), ואינו מבין מדוע החרדים מתנכלים לו. באותה נשימה, אותו ארגון מתעלם בהפגנתיות מכך שהוא משעתק את יחסה של הרבנות הראשית אליו בהתייחסותו לארגונים אחרים. רבני צהר לא רק שאינם נאבקים על מנת לפתוח את נושא הנישואין והגירושין במדינת ישראל גם לזרמים יהודיים אחרים, או אפילו – שומו שמיים – לכונן נישואין אזרחיים במדינת ישראל, אלא נאבקים באופן אקטיבי נגד מהלך כזה ומזכירים השכם וערב כי הם הם הסכר האחרון בפני התבוללות המונית ואנרכיה.
רבני צהר היקרים – אין אפשרות למחות על היחס שאתם מקבלים מהחרדים בעוד אתם מתייחסים באותה דרך לזרמים אחרים. אין אפשרות למחות נגד כפייה דתית כשלמעשה אתם מוחים על כך שאתם לא מקבלים אפשרות לכפות בעצמכם את דרככם. המאבק הצודק שלכם על זכותכם לעריכת חופות יהיה מוסרי הרבה יותר, וגם – אני רוצה להאמין – מוצלח הרבה יותר, אם יכלול גם עמידה על זכויותיהם של ארגונים אחרים, גם כאלה שאינם שותפיכם הטבעיים. אלה המסרבים ללמוד מן העבר נועדו לחזור עליו.
