בהשוואה למדינות אחרות, טורקיה הייתה אחת הקולות הבולטים (אם לא הבולט ביותר) בביקורת על הצבא המצרי ובגינוי האירועים במצרים כ"הפיכה צבאית". בהתייחסויות של גורמים ממשלתיים טורקיים למתרחש במצרים בולטת נימה של אכזבה, תסכול ואף תחושה כאילו האירועים מהווים פגיעה אישית בטורקים. כך למשל, באחת מהתבטאויותיו הפומביות אמר ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, "אנחנו סבלנו רבות מהפיכות צבאיות. אנחנו לא רוצים שאחינו המצרים יסבלו מכך גם כן." ניתן לומר שיש עדיין אפילו הכחשה של התרחשות האירועים ורצון להחזיר את הגלגל לאחור. בהתייחסותו להפגנות בכיכר תחריר והפגנות הנגד של האחים המוסלמים בכיכר עדוויה אמר ארדואן: "נכון לעכשיו, הנשיא שלי במצרים הוא מורסי, כיוון שהוא נבחר על ידי העם […] האנשים בכיכר תחריר לא מבינים את המציאות. ברגע שיבינו את המציאות יצטרפו לאחיהם בעדוויה".
ניתן למנות מספר סיבות לעמדה הטורקית הנחרצת ביחס למתרחש במצרים. ראשית, על אף שהיחסים בין טורקיה ומצרים תחת הנהגתו של הנשיא מוחמד מורסי לא היו אידיליים, הם היו טובים בהרבה מהיחסים בין המדינות בתקופת הנשיא חוסני מובארכ. ניתן אף לטעון שבחזון הטורקי מצרים הייתה אמורה להיות שותפה אסטרטגית חשובה. שנית, הייתה חשיבות להיבט הכלכלי של המאמצים להגדלת היקף הסחר בין טורקיה ומצרים, ושל מצרים כתחנת מעבר בתנאים מועדפים ליצוא הטורקי. מבחינת סיוע כלכלי, טורקיה כבר העבירה למצרים מיליארד דולר בהלוואות וערבויות (והייתה אמורה להעביר עוד מיליארד), מחווה שכעת נראה שלא תניב שום פירות. שלישית, ישנה נוחות מסוימת (גם מבחינה פנימית וגם כלפי חוץ) להפנות את הזרקור למה שמתרחש במצרים, כאשר בטורקיה עוד לא לגמרי שככה המחאה שהחלה בסוף מאי 2013 בפארק גזי באיסטנבול.
אך מעבר לשיקולים האסטרטגים ושיקולי פנים, ניכר שכאשר ארדואן ונציגי מפלגת הצדק והפיתוח (ואף חלקים נרחבים יותר בציבור הטורקי) מסתכלים על המתרחש במצרים הם בראש ובראשונה חושבים על מה שהתרחש בטורקיה אך לפני שנים מספר. התנהגות הצבא במצרים כלפי מורסי ומפלגתו מזכירה לארדואן ותומכיו את העבר הלא רחוק של טורקיה, ואת הישנות התופעה של הפיכות צבאיות. כך, כל עשר שנים בערך הצבא ארגן הפיכות באיצטלה של החזרת הסדר על כנו וגם על רקע מה שנתפס כפגיעה באופייה החילוני של טורקיה. במהלך ההפיכה של שנת 1960 נעצרו אנשים רבים, ביניהם נשיא המדינה ג'לאל באיאר, וראש הממשלה אדנאן מנדרס ושני שרים בממשלתו אף הוצאו להורג. ההפיכות היותר מאוחרות גם השאירו אחריהן הרס רב כאשר הן היו מאופיינות בפיזור מפלגות, רדיפות, מאסרים, שלילת אזרחות וגזרי דין מוות.
כדי למנוע אפשרות של הפיכה צבאית נוספת, עם עלייתו לשלטון שם לעצמו ארדואן למטרה להחליש את הצבא. בקדנציה הראשונה של מפלגת הצדק והפיתוח עוד ניסה הצבא למנוע את בחירתו של עבדוללה גול לנשיא טורקיה בגלל כיסוי הראש שעוטה אשתו, אך נכשל. בהמשך, באמצעות שורה של האשמות ומעצרים הצליח ארדואן להסיר למעשה את השליטה של הגוורדיה הכמאליסטית על הצבא. בעקבות ההפגנות האחרונות בטורקיה הביא ארדואן לפרלמנט את שינוי סעיף 35 לחוק הכוחות המזויינים, וב-12 ליולי הפרלמנט הטורקי אישר את השינוי מנוסח שהיה מאוד כללי ולפיו תפקיד הצבא להגן על הטריטוריה, החוקה והרפובליקה הטורקית, לנוסח יותר ספציפי ולפיו תפקיד הצבא להגן על הטריטוריה הטורקית מפני איומים חיצוניים. מעבר לכך שהאירועים במצרים מזכירים לארדואן את ההפיכות הצבאיות מהם סבלה טורקיה (ובפרט סבלו מאוד המפלגות האסלאמיות), שוב עולה גם הזעם על הדחייה, גם של האליטות הישנות וגם של המערב, את הלגיטימיות של הבחירה הדמוקרטית במפלגות בעלות גוון אסלאמי. ארדואן הרגיש זאת כאשר הוא נבחר בקדנציה הראשונה, הוא חש שזה מה שקרה עם ניצחון החמאס בעזה בבחירות של 2006, ועכשיו שוב עם האחים המוסלמים במצרים.
אמנם קרוב לוודאי שככל שיחלוף הזמן תמתן טורקיה את עמדתה ביחס למתרחש במצרים, אך עדיין למדיניות הטורקית הנחרצת ביחס למתרחש שם יש מחיר בטווח הקצר. הממשלה הזמנית במצרים כבר גינתה את התערבותה של טורקיה בענייניה הפנימיים של מצרים. בהתבטאויותיו מדגיש ארדואן בעיקר את הצביעות המערבית, אך גם בקרב מדינות ערב השמרניות, ובראש ובראשונה ערב הסעודית, אמירותיו אינן מתקבלות באופן חיובי. לאור זאת שכבר כך היחסים בין טורקיה ומדינות רבות במזרח התיכון מתוחים (סוריה, הממשל המרכזי בעיראק, איראן וישראל), האירועים במצרים יחייבו את טורקיה לחשוב מחדש על מדיניות החוץ שלה כלפי האזור.
