שני מאמרים פרי עטם של אסף דוד ודרור זאבי שפורסמו כאן לאחרונה הוקדשו לסוגיה הישנה-חדשה של דת וחילוניות במזרח התיכון ובישראל. שני המחברים מסכימים ביחס להתחזקות הדת ודחיקתה של החילוניות הליברלית לקרן זווית, דבר שמתבטא בהתגברותן של מגמות דתיות, למשל הדרת נשים, ההצעה לפיקוח דתי על חברת החשמל בישראל, ועלייתן של תנועות אסלאמיות, ובכלל זה הסלפים השמרנים, בבחירות האחרונות בתוניס ומצריים. הם חלוקים בעיקר על פשר ההתחזקות של מגמות דתיות אלה ועל השפעתן במרחב הציבורי. האם מדובר ב"דמוגרטיה"-שילוב של דמוקרטיה ודמוגרפיה- אליבא דאסף, או שמדובר בחשיפת אמת פוליטית מזרח-תיכונית אשר הוסתרה במשך שנים רבות על ידי הדיקטטורות, על פי דרור. באשר להשפעה של התחזקות המגמות הדתיות, המחברים אינם מסכימים בהכרח על מידת השפעה זו אך שניהם מגלים דאגה מהתחזקות המגמות הדתיות והיחלשות הליברליזם החילוני במזרח התיכון וישראל.
המאבק על ההגמוניה החברתית-פוליטית והתרבותית איננו חדש ובוודאי איננו תולדה של האירועים האחרונים במזרח התיכון ובישראל, שלכאורה מלמדים על התחזקות הדת למול החילוניות. מאבק זה החל עם הקמתן של מדינות הלאום במזרח תיכון על בסיס של לאומיות אתנית שבמהלכה הוכרה הדת כמרכיב חשוב בזהות של אותן מדינות כפי שמתבטא בחוקותיהן. אומנם, מרביתן ביקשו לאמץ פרדיגמות שונות של הפרדת דת מדינה אך הדבר צלח בצורה חלקית בלבד, אולי משום שגם היהדות וגם האסלאם, בשונה מהנצרות, הן דתות אורתופרקטיות, שתפקידן בעיצוב הזהות הקולקטיבית והנורמות החברתיות והפוליטיות של עמי האזור מרכזי יותר מאשר במערב הנוצרי. מכאן, אני מסכים עם האבחנה של דרור, שהתחזקות הדתיים איננה תוצאה של שינוי דמוגרפי כפי שטוען אסף, אלא חשיפת תמונה מדויקת יותר של רגשות הציבור אחרי שהוסר המכסה הכבד של הדיקטטורות. במילים אחרות, הדתיים לא מתחזקים. הם כנראה תמיד היו רוב משמעותי, אך נבצר מהם להפגין את כוחם בעיקר במזרח התיכון הערבי.
הבחירות האחרונות במצריים ותוניס חשפו, אפוא, את יחסי הכוחות הפוליטיים האמיתיים — הגמוניה אסלאמיסטית – אולי לראשונה בתולדות מדינות אלה. כאן אני מרשה לעצמי לא לקבל את התחזית הפסימית בעיקר של אסף ממספר סיבות. נכון לעכשיו, מבחן המציאות מלמד שהאסלאמיסטים הן במצריים והן בתוניס מגלים מידת טולרנטיות רבה יותר מזו שהחילוניות הליברלית הפגינה כלפיהם. בתוניס למשל, יצרה מפלגת אל-נַהְדַה האסלאמיסטית קואליציה עם מפלגת השמאל החילוני הליברלי, שמתוכה נבחר הנשיא החדש , מנסף אל-מרזוקי. נראה כי האחים המוסלמים במצריים מאמצים מודל זה וכבר הצהירו על כוונתם לתמוך במועמד מחוץ לשורות התנועה שלהם. יתרה מזו, עד לאחרונה מפלגת החירות והצדק של האחים גילתה חוסר עניין בשיתוף פעולה עם הסלפים השמרנים, ולעומת זאת ראתה במפלגות חילוניות כגון אלופד שותפים פוטנציאליים, כפי שניתן ללמוד מההצהרות של מנהיגיה. אני מאמין שהחילונים-הליברלים ימצאו את מקומם במרחב הציבורי תחת השלטון האסלאמיסטי יותר מאשר במציאות הפוליטית החילונית-ליברלית המדומה שהיתה עד הלום.
ברי כי אין לחילונים-ליברלים אלא להלין על עצמם. תורותיהם פשטו את הרגל הלכה למעשה בכל התחומים, והתוצאה היתה חברות נחשלות של עולם שלישי עם כל האסוציאציות השליליות הנלוות לכך. מציאות זו יצרה אנטגוניזם המוני של עמי האזור כלפי המשטרים ומי שנתפס כתומך בהם, בעיקר ארה"ב וישראל. עמי ערב הולכים כנראה לבחור את שליטיהם אולי לראשונה מאז הקמת מדינת הלאום. הציפייה היא שהאנטגוניזם והניכור העממי כלפי השלטון יתמתנו בהדרגה ובמקומם ייווצרו חיים פוליטיים אמיתיים שאולי יובילו לדמוקרטיזציה של עמים אלה ולשיפור מצבם. מציאות זו עשויה לחזק ערכים דמוקרטיים ליברליים תחת שלטון דתי יותר מאשר תחת שלטון חילוני-ליברלי מדומה, כפי שהיה תחת הדיקטטורות למיניהן. מכאן אני מרשה לעצמי דווקא להיות אופטימי.
