מתווה הגז לא יורד מסדר היום; לקראת הדיון בבג״צ – והופעתו של ראש הממשלה שם היום אחר הצהרים – נשלף נשק נוסף והוא הטענה כי ״המתווה קורס״.
אף שמוקדם מדי לקבוע כי המתווה הוא כישלון, ברור שמחירי הנפט הנמוכים לא מעודדים מעבר לגז טבעי בתעשייה. המצב שנוצר הוא אירוני למדי. כוחות השוק, שמשרד האוצר וראש הממשלה מציבים כבסיס להתנהלות המשק, הם אלה שעשויים להפוך את המתווה ללא רלוונטי בשנים הקרובות.
מקובל לחשוב כי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 גרמה להעלאת מחירי הנפט באופן ישיר, וכי זו דוגמה טובה לאופן שבו מדינות אופ״ק משתמשות בעסקים כדי לקדם פוליטיקה. בפועל ההיפך הוא הנכון: מחירי הנפט עלו בעשרות אחוזים עוד לפני המלחמה, והאמברגו היה קצר מועד. המחירים עלו בגלל ביקוש גבוה לנפט שנבע מצמיחה כלכלית ומהמעבר מפחם לדלקים נוזליים בשימוש ביתי. לפיכך, אופ״ק השתמש בפוליטיקה כדי לקדם את עסקיו ולא להיפך.
אשליית המחסור במקורות אנרגיה ותיקה כמעט כמו המהפכה התעשייתית: חברות האנרגיה הן אלה שמציירות את התודעה הציבורית של נדירות המשאבים. מכאן נבעה המחשבה שברגע שהתגלה בישראל גז יזרום אליה תור אין-סופי של לקוחות.
בשנת 2018 יתחיל לזרום הגז מאזרבייג׳אן לאיטליה בצינור העובר דרך תורכיה. במקביל מצרים שוקדת עם ENI האיטלקית על פיתוח המאגרים החדשים שלה. במצבם הנוכחי מוטב לבעלי הזיכיונות למכירת הגז להציע מחירים שיתחרו עם הסולר והמזוט הזולים כעת, משום שראש הממשלה כבר לא יוכל להציע כאלה.