מאפיין בולט של השלטונות הפופוליסטיים הרבים הקיימים כיום בעולם הוא הנטייה להתבדלות ולדחיית האינטגרציה העל־לאומית. אם זהו ממשל טראמפ האמריקני שפעל באופן כמעט כפייתי להפריד את ארצו ממקסיקו באמצעות חומה, ממשלת ג'ונסון באנגליה שביצעה את ה"ברקזיט" והנחיתה מכה חסרת תקדים על פרויקט האינטגרציה האירופית, או מדיניות סגירת השערים בפני מהגרים ופליטים שמקדמות מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה – אידיאולוגיה פופוליסטית היא בימינו כמעט שם נרדף לשנאת זרים, שוביניזם לאומי ובדלנות. ייתכן שבשל המטען הרגשי הנלווה אליהן, שנאת זרים והסתגרות היו מאז ומעולם מוקד משיכה לרטוריקנים פופוליסטיים, וייתכן שהפן הבדלני של הפופוליזם העכשווי קשור לנסיבות ההיסטוריות הייחודיות לתקופתנו. כך או אחרת, קשה לדמיין מדינאי פופוליסטי עכשווי שמנסה לגייס תומכים באמצעות רטוריקה קוסמופוליטית או בקריאה לסולידאריות חובקת כול.
בעולם הערבי, עם זאת, המצב מורכב יותר. מחד גיסא, לאורך תולדותיו לא חסרו בו מנהיגים פופוליסטיים – מהנשיא עבד א־נאסר במצרים ושליט לוב קדאפי ועד לנשיא תוניסיה המכהן קייס סעיד. כפי שקורה כיום בעולם כולו, גם מדינות ערביות לא מעטות מתמודדות עם עלייתם של ממשלים פופוליסטיים, שתחת מעטה היומרה לייסד דמוקרטיה אמיתית ושורשית ולהשיב את הריבונות לעם ממוססים את מוסדות המדינה. אלא שברטוריקה הפופוליסטית במדינות הערביות השונות, באופן היסטורי, היה שמור מקום מיוחד דווקא למסרים של אינטגרציה, סולידאריות ושותפות גורל עם יתר העולם הערבי. כיצד יש לבאר את דמותו הייחודית של הפופוליזם הערבי בהווה? האם רגשות הסולידאריות הבין־ערבית הם סם הנגד לאותו פופוליזם ייחודי, או שמא העילה לצמיחתו?
שני מאמרים שפורסמו בעיתונות הערבית בעת האחרונה מציעים שתי זוויות משלימות לבחינת שתי שאלות אלה. בטור שפורסם באתר רשת אל־ג'זירה משרטט מונסף אל־מרזוקי, פעיל זכויות אדם ורופא שכיהן כנשיא תוניסיה בין השנים 2011—2014, קווים לדמותו של הפופוליזם במרחב הערבי. מעלליו האחרונים של הנשיא המכהן סעיד משמשים את אל־מרזוקי להציג את הפופוליזם התוניסאי, להצביע על הגורמים לעלייתו ולזקק את הלקחים ששוחרי הדמוקרטיה יכולים ללמוד כבר כעת מפרשיית סעיד העגומה שטרם הסתיימה. אל־מרזוקי אומנם מסתפק ברמז לגבי חלופות אפשריות לפופוליזם, אך את החסר משלים הפובליציסט והמבקר הפלסטיני פח'רי א־סרדאווי. בטור שפורסם במגזין התרבות פוסח'ה הוא מסביר מדוע הסולידאריות הערבית היא מודל הזהות הפוליטית הראוי ביותר להחליף את הפופוליזם האוטוקרטי הערבי השנוא. הוא מבאר מדוע עד עתה לא הצליחה הזהות הערבית לעמוד בבסיס תחושת הלאומיות וההזדהות הפוליטית במדינות ערב, ומדוע דווקא כעת היא עשויה לזכות לעדנה מחודשת. להלן סקירת הדברים.
כדי להגדיר מהו פופוליזם, נדרש לאל־מרזוקי מאמר שלם. אולם כדי לזהות את התופעה, לדבריו, מספיק להאזין למסרים המופצים מלשכת נשיא תוניסיה סעיד. לאחרונה סעיד – "אויב החוקה" לפי הגדרת אל־מרזוקי – פיטר את ראש הממשלה ופיזר את הפרלמנט, לכאורה בניסיון להתמודד עם הנסיקה במחירי המזון במדינה. בתגובה לצעד, רבים במערכת הפוליטית ובציבור התוניסאי השמיעו מחאה תקיפה, ותגובת הנשיא לא איחרה לבוא: הוא קרא "לאזרחים הנאמנים לטהר את ארצנו מאלה שמסכנים את גורל המדינה והעם". כעבור כמה שעות שונה נוסח ההודעה המקורי בכמה אותיות בלבד: המילה "אזרחים (מֻוָאטִנִין)" הוחלפה ב"פטריוטים (וַטַנִיִין)".
מדובר בשינוי קטן, אולם אל־מרזוקי סבור שאי־אפשר להפריז בחשיבותו. הוא מייצג במדויק את מאפייני השינוי שסעיד מבקש לבצע כנשיא תוניסיה: סעיד מעוניין לשנות את האידיאל הפוליטי התוניסאי, ומאזרחיוּת, קרי השתייכות למדינה, מעורבות בתהליך הדמוקרטי וזכות ליטול חלק במוסדות פוליטיים כמו הפרלמנט, לעבור ל"נאמנות ללאום" ולמאבק באויביו, ובמשתמע – תמיכה עיוורת במנהיג. זאת עושה סעיד באמצעות רטוריקה פרנואידית נוסח "אויבי האומה גונבים לנו את המדינה", בעודו מנצל באופן ציני את הכוח ואת ההשפעה שמעניקה לו משרת הנשיאות ותוך שהוא רומס אותם מוסדות דמוקרטיים שאפשרו לו עצמו להפוך לנשיא. תגובת סעיד למשבר הפוליטי האחרון וההתבטאויות שנלוו אליה הן אפוא מיקרוקוסמוס להידרדרותה של תוניסיה לעבר שלטון פופוליסטי.
בכך, סעיד פועל בעיני אל־מרזוקי כפופוליסט פר אקסלנס. פופוליזם איננו מושג פשוט להגדרה אומנם: המילה "פופוליזם" (בערבית שַׁעְבָּוִויָּה) גזורה מהלטינית populus ("עם", ובערבית שַׁעְבּ), ובמובנה היסודי פירושה פשוט אידיאולוגיה הדוגלת ברצון העם. בהתאם לכך, פופוליזם הוא תופעה מגוונת: ישנם מנהיגים פופוליסטים ערבים ומנהיגים פופוליסטים שמבטאים אידיאולוגיות אנטי־ערביות, למשל בימין האירופי; ישנם מדינאים פופוליסטים מהשמאל הכלכלי, למשל ז'אן לוק מלאנשון הצרפתי, וגם מהימין הרדיקלי, למשל מתיאו סלביני באיטליה; באירופה ואמריקה לבדן, מכריז אל־מרזוקי, קיימים 37 תתי־זרמים של פופוליזם. לעיתים, המונח "פופוליזם" מתרוקן ממשמעות ונעשה למילת גנאי אליטיסטית: אל־מרזוקי עצמו הואשם בפופוליזם בעת כהונתו כנשיא, למשל, מאחר שלא ענב עניבה ונהג לארח בארמונו מעת לעת אזרחים תוניסאים מהשכבות הנמוכות. במילים אחרות, ההגדרה "פופוליזם" היא שברירית. מביקורת עניינית על רטוריקה אלימה ומסיתה של שלטון אנטי־דמוקרטי, ההאשמה בפופוליזם עשויה לגלוש בנקל לתפיסה שרואה באזרחי המדינה "לא יותר מאשר חופן עניים פרימיטיביים מהפריפריה", אספסוף שאין להביאו בחשבון בקבלת ההחלטות.
עם זאת, אל־מרזוקי מונה ארבעה מאפיינים מובחנים והכרחיים במדיניות פופוליסטית אמיתית. הראשון קשור להגדרת העם עצמו, מקור הריבונות היחיד בעיני הפופוליסט. בניגוד להגדרה המסורתית של "עם", קרי קבוצה אתנית שחולקת מאפיינים משותפים כמו שפה, מנהגים והיסטוריה ושזכאית להגדרה עצמית ולשלטון עצמי במסגרת פוליטית, "העם" שעולה מדברי מנהיגים פופוליסטים הוא לעולם קבוצה שמדוכאת במדינתה. לדברי אל־מרזוקי, כאשר בוחנים את המשמעויות המובלעות במונח "עם" כשהוא משמש בפיהם של המנהיגים הפופוליסטים, מתקבלת תפיסה מסוימת במיוחד של עם: "הרוב שנשלט על ידי אליטה פוליטית וכלכלית מושחתת, שמתנשאת על הציבור הכללי ומתעבת אותו, סוחטת את משאביו החומריים וחומסת את זכויותיו, את כבודו ואת ריבונותו". במילים אחרות, ההגדרה הפופוליסטית של "עם" תובעת בהכרח להאמין שהמערכת הפוליטית הקיימת, שאמורה לשרת את העם ולהנהיגו, מועלת בתפקידה.
בהתאם לכך, האידיאולוגיה הפופוליסטית מגדירה טיפוס אופייני של מנהיג. מאחר שבעיני הפופוליסט, המערכת הפוליטית מושחתת בהגדרתה, כדי לתקן אותה דרוש אדם שמגיע "מבחוץ": אדם שלא נדבק בשחיתות שפשתה במערכת, שאיננו מנותק מהעם כיתר הפוליטיקאים, שמבין את קשיי היום־יום של "האזרח הקטן" ושאינו מסובך בקשרים אפלים שימנעו ממנו "לשנות את השיטה". מנהיגים פופוליסטים רבים אומנם הגיעו לשלטון ללא עבר פוליטי משמעותי: ולודימיר זלנסקי נבחר לנשיאות אוקראינה ב־2019 בתום קריירה מפוארת במשחק מול מצלמה; השם "טראמפ" היה מוכר עד 2017 בעיקר מעסקי נדל"ן, הימורים ותוכניות הריאליטי, וגם בבחירות שבהן זכה קייס סעיד בנשיאות תוניסיה הוא נודע כמועמד ה"בלתי־פוליטי", שהביא לכס הנשיאות ניסיון כאקדמאי מומחה לדיני חוקה והבטחה לניקוי אורוות. מדינאים פופוליסטים כאלה טורחים להבליט את היעדר הניסיון הפוליטי שלהם, ובמקומו הם מציעים לעם מנהיג שמבין אותו, שמדבר איתו בגובה העיניים, כזה שניתן לסמוך עליו שיילחם למענו בפוליטיקאים המנותקים וב"דיפ סטייט".
אומנם, לדברי אל־מרזוקי, פעמים רבות מדובר בשקר בוטה. בפועל, מנהיגים פופוליסטים רבים יונקים מעטיני האליטות הפוליטיות והכלכליות, מנהלים אורח חיים ש"האזרחים קטנים" יכולים רק לחלום עליו, ולעיתים אף מחזיקים פרק בעברם שבו השתייכו למערכת הפוליטית והוקעו ממנה; למעשה, ניסיונם להגיע להנהגה הוא לא אחת רק אמצעי לחסל חשבונות ותיקים. אולם הפופוליסט לעולם לא יודה בקשריו עם המערכת הפוליטית, בשל מאפיין נוסף של תופעת הפופוליזם: רטוריקה של הסתה. הצלחתם של הפופוליסטים הרי מותנית בתמיכת ההמון, ואת המסילות ללב של אותו המון קל יותר לסלול באמצעות מסרים פשוטים וחדים שמנגידים בין טובים לרעים, בין העם המוחלש לאליטות המנצלות – "אנחנו או הם". מסרים פשטניים כאלה אומנם מאפשרים לפופוליסט לעיתים קרובות להשיג את מבוקשו בקלפיות, אולם בתוך כך הם מחריבים את התשתיות הדרושות לקיום מוסדות של דמוקרטיה ייצוגית. והלוא בדמוקרטיה אפקטיבית, השגת רצונם של מרבית הבוחרים מתאפשרת באמצעות פשרות בין נציגים פוליטיים. אולם כיצד ניתן להתפשר עם יריב שאינו אלא טפיל "רע", "מושחת" ו"רקוב מיסודו" שחי על חשבון הציבור?
עובדה אחרונה זו מעלה על הדעת שבין פופוליזם לבין דמוקרטיה אין הרבה מן המשותף. ובאמת, קובע אל־מרזוקי, משטרים פופוליסטיים דומים לעיתים קרובות לדיקטטורות יותר מאשר לדמוקרטיות, וספרי ההיסטוריה מלאים בשלטונות פופוליסטיים שהפכו לדיקטטורות. אלא שהמנהיג הפופוליסט יטען תמיד שהוא הוא התגלמות הדמוקרטיה; המאפיין הרביעי והאחרון של שלטון פופוליסטי הוא אפוא היומרה לכונן דמוקרטיה אמיתית, שורשית, שבה הריבון הוא העם – במובן מילולי וישיר, ללא תיווכם של שלל שרים, פקידים, חונטות ויתר טפילים. גם כאן מדובר בשקר, סבור אל־מרזוקי, שכן כאמור מנהיגים פופוליסטים לעולם יעדיפו את טובתם האישית על פני טובת העם. אולם אפילו היו אותם מנהיגים פופוליסטים כנים בכוונותיהם, הרי שדמוקרטיה ישירה מהסוג שבו הם מפתים את הבוחרים פשוט לא תיתכן, באופן אמפירי: אין מדינה בעולם שבה נוסתה שיטת שלטון זו והוכתרה בהצלחה. הפופוליזם, לפיכך, בכל ארבעת תוויו, איננו חלופה רצינית לשיטה הדמוקרטית אלא מניפולציה רטורית ריקה.
אלא שאותה מניפולציה, למרבה צערו של אל־מרזוקי, שימשה את קייס סעיד להשתלט על תוניסיה. קשה להעריך בשלב זה איזה נזק עוד צפוי סעיד להסב לדמוקרטיה הצעירה שנוסדה לפני אך מעט יותר מעשור, וקשה לדעת "איזה מחיר הוא יגבה עד שרוב הציבור יבחין בתרמית שלפניו, ויזהה את הריק האידיאולוגי ואת הטירוף שמאחורי ההבטחות החלולות לתיקון ולפתרון קסם". אולם עד אז, מציע אל־מרזוקי, תומכי הדמוקרטיה ומתנגדי הפופוליזם יכולים ללמוד כמה לקחים מהניסיון העגום שהוליד את תופעת קייס סעיד.
תחילה, הדמוקרטים בתוניסיה צריכים להקפיד ביתר שאת על ניקיון כפיים ועל מנהל תקין. הבטחותיו של סעיד לבער את השחיתות הצליחו לשכנע רבים מכיוון שהמערכת הפוליטית בתוניסיה בעידן טרום־סעיד, ככל שהייתה דמוקרטית, נתנה גם נתנה מקום לשחיתות. נוסף על כך, המחנה הדמוקרטי בתוניסיה חייב להבין באיזו קלות מסוגל גורם חיצוני אנטי־דמוקרטי וחסר ניסיון פוליטי למוטט את הדמוקרטיה, אם לא מחסלים אותו כשהוא בחיתוליו ומונעים ממנו כל גישה לציבור. "סעיד ודומיו כנראה לא היו מצליחים להגיע לשלטון לעולם", קובע אל־מרזוקי, "אם המתמודדים בבחירות לנשיאות ולפרלמנט היו נדרשים להוכיח מחויבות לערכי הדמוקרטיה ולהפגין ניסיון במוסדות חברה אזרחית ובמפלגות דמוקרטיות". אלה הן חומות שהדמוקרטים מחויבים להציב להבא, אם אין ברצונם שהדמוקרטיה תופקר בידי "חולי נפש שמשחקים בגורלם של עמים שלמים".
ההתבטאויות החריפות של אל־מרזוקי נשמעות כדבריו של נביא זעם פסימיסט שמאמין שמדינתו, ומדינות העולם הערבי בכלל, שוקעות לאבדון פופוליסטי. כדי לרכך מעט את הרושם, אל־מרזוקי מצהיר שהוא אומנם התמקד בחצי הכוס הריקה, אלא שלכוס ישנה גם מחצית מלאה – "מלאה במאבקים שניהלו העמים [הערביים] בחמישים השנים האחרונות, מלאה במאמצים להשתחרר משלטונם של דיקטטורים מושחתים ומטורפים שעשו במדינות שלמות כבתוך שלהם". אין ספק, מפטיר אל־מרזוקי, שהכוס עתידה להתמלא, וש"בני עמינו עוד יהפכו לאזרחים במדינות חוק ממוסדות ועוד יזכו להקים משטר ערבי חדש – 'איחוד העמים הערביים בני החורין'".
תפנית אחרונה זו עשויה, בדין, להישמע מאולצת וכמעט תלושה מהקו המרכזי של אל־מרזוקי. אם הפופוליזם מרים את ראשו בעולם כולו ולא רק בעולם הערבי, כפי שהוא טוען, ואם השפעתו נוגעת לנוף הפוליטי הפנימי במדינות השונות, אזי מה הקשר בינו לבין המחאות האזרחיות במדינות ערב, ומניין צץ בשולי השוליים של דבריו חזון בדבר "איחוד העמים הערביים בני החורין"? כדי לענות על שאלות אלה יש להביא בחשבון את המטען הרעיוני והאישי שמובלע ברקע דבריו של אל־מרזוקי. האחרון, כזכור, נבחר לנשיאות תוניסיה בשנת 2011 על רקע אירועי האביב הערבי, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו במדינה לאחר 23 שנות הדיקטטורה של זין אל־עאבדין בן עלי. בעיני רבים בעולם הייתה זו ההוכחה שגם מדינות ערביות יכולות לקיים דמוקרטיה אמיתית ולכלכל מוסדות מדינה עצמאיים וחזקים. תוניסיה נתפסה כאות ומופת לעולם הערבי כולו: התאבדותו של הירקן התוניסאי מוחמד בועזיזי בשלהי 2010 תוארה כגפרור שהצית את האביב הערבי, ותוניסיה הייתה המדינה הראשונה שבה התקיימו מחאות המונים בחורף 2011. עד היום נחשבת המדינה לדמוקרטיה היחידה בעולם הערבי.
אל־מרזוקי, תוצר ישיר של אותם אירועים, רואה את עצמו במידה רבה של צדק כחלק מתהליך היסטורי שבמסגרתו גל חסר תקדים של מחאה עממית חיסל שורה ארוכה של דיקטטורות ערביות דכאניות והחליף אותן בדמוקרטיה פרלמנטארית. אין פלא שבמחשבתו, שחרור העם התוניסאי תלוי בגיבוש שלטון דמוקרטי מוסדי, בלתי־דיקטטורי ובלתי־פופוליסטי, והדבר קשור הדוקות עם השלמת תהליך זהה בקרב כלל העמים במרחב הערבי. מבין השורות של אל־מרזוקי ניתן לשמוע ערגה נרגשת למהפכה דמוקרטית ערבית, כזו שתחסל את כל המשטרים הדכאנים העושים את יומם בהסתה ובפילוג בתוך המדינות השונות ושתכונן במקומם שלטון אחד כלל־ערבי המבוסס על אחווה וסולידאריות.
דא עקא, ההיסטוריה של העשורים האחרונים מלמדת שמי שקידמו בדרך כלל את אידיאולוגיית הסולידאריות הערבית היו אותם משטרים אוטוקרטיים מושמצים. החל בפלישה המתואמת של צבאות ערב לישראל ב־1948 בניסיון לסייע למאבק הפלסטיני, פלישה שהשותפות בה היו מונרכיות שושלתיות, עבור באידיאולוגיה הפאן־ערבית של דיקטטורים מיליטריסטים כמו סדאם חוסיין וחאפז אל־אסד, וכלה ב"ערביות האמיתית" שאותה חרתו על דגלן נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי בהווה, שאף אינן מתאמצות להציג מצג שווא של דמוקרטיה – במאה האחרונה, נושאי דגל הסולידאריות הערבית הם אויביהם של חלוצי הדמוקרטיה של האביב הערבי. כיצד ניתן לטעון שסולידאריות ערבית הולכת יד ביד עם דמוקרטיה מוסדית, כשתולדות העולם הערבי במאה האחרונה מדגימים את ההפך? את התשובה מנסה לספק פח'רי א־סרדאווי. לדעתו, מדובר בעיוות היסטורי: הזהות הערבית הופקעה ונוצלה באופן ציני בידי משטרים אוטוקרטיים, אולם אין להסיק מכך מסקנות מהותיות על רעיון הסולידאריות הפאן־ערבית. אדרבה, כאשר סוקרים את תולדות הרעיון הפאן־ערבי במאה האחרונה מגלים שמשטרים אוטוקרטיים וכוחות דכאניים דווקא חיבלו במימושו, על חשבון רצון העם.
כך, למשל, מקובל לזהות את ראשית הרעיון הפאן־ערבי עם פרשיית מכתבי מקמהון-חוסיין – הבטחה שנתנו השלטונות הקולוניאליים הבריטים ב־1915—1916 לנסיך חוסיין בן עלי מהשושלת ההאשמית, ולפיה בריטניה תמנה את חוסיין ל"מלך הערבים" אם יסייע לה לארגן מרד כלל־ערבי בעות'מאנים. בעיני מתנגדי האחדות הערבית, פרשייה זו מלמדת בבירור: הרעיון הפאן־ערבי נולד בחטא הכיבוש הקולוניאלי של המזרח התיכון והפקרתו בידי שושלות אוטוקרטיות. אלא שהם שוכחים, לדעת א־סרדאווי, שהשלטון קולוניאלי מעולם לא התכוון לממש את הבטחתו, ופעל במרץ למניעת איחוד ערבי. בשנת 1919 הגיעה אל הלבנט משלחת מטעם ועדת קינג-קריין של חבר הלאומים כדי לבחון אפשרות של הקמת מדינה ערבית מאוחדת בסוריה, לבנון, ירדן ופלסטין. מי שהסיר את ההצעה מעל שולחן הדיונים לא היו העמים הערביים עצמם, אלא דווקא השלטונות הקולוניאליים האירופיים: הללו העדיפו לנהל את האזור לפי העיקרון "הפרד ומשול", והביאו לחלוקת המזרח התיכון למדינות לאום באותה שנה במסגרת הסכמי סייקס-פיקו.
בשנים הבאות המשיכה הלאומיות הפאן־ערבית להיות מזוהה עם דיקטטורות, אומנם, אולם לדעת א־סרדאווי מדובר היה ברטוריקה ריקה שנועדה לבסס לגיטימיות שלטונית בדעת הקהל. הליגה הערבית שהוקמה ב־1945, למשל, אומנם הטעימה את הסולידאריות הבין־ערבית ובפרט את הסולידאריות עם הפלסטינים, אולם היה זה רק תכסיס שנועד להסיח את הדעת מחוסר הלגיטימיות של הליגה הערבית, שאיננה אלא ברית של מונרכים שנכפו על עמם. בשנות החמישים והשישים, נראה היה לרגע שהאידיאולוגיה הפאן־ערבית קרובה להגיע למימוש משמעותי תחת הנהגתו הכריזמטית של נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר; אבל התבוסה הערבית נגד ישראל ב־1967, "קרב ווטרלו של הערביות" כפי שכינה אותה ההיסטוריון פואד עג'מי, גנזה במידה רבה את התקווה שהמשטרים הערביים השונים יצליחו לממש אחדות כלל־ערבית. מאז ועד שנת 2011, היחידים שנקטו רטוריקה פאן־ערבית היו דיקטטורים מושחתים ואכזריים כמו סדאם חוסיין בעירק, מועמר קדאפי בלוב ושושלת אל־אסד בסוריה. לא קשה להבחין, קובע א־סרדאווי, שיומרתם של האחרונים להנהיג את העולם הערבי לא הייתה אלא כיסוי כדי לבסס את שלטונם ולנגח יריבים פוליטיים שונים.
שנת 2011 ומחאות האביב הערבי שהיא הביאה עימה, קירבו מאוד לדעת א־סרדאווי אותו רגע מיוחל שבו הזהות הכלל־ערבית תגיע לידי מימוש. ההתנערות הרגעית מהדיקטטורים הפלגנים גרמה לרבים להאמין שהערביות שבה לבעליה האמיתיים – אזרחי העולם הערבי. המשטרים הדמוקרטיים החדשים שאמורים היו לקום על חורבות הדיקטטורות הישנות היו עשויים לאפשר ברית אמיתית בין העמים הערביים – בין אם בצורת איחוד פוליטי מלא או בצורה זו או אחרת של סולידאריות בין־ערבית. אולם תקוות לחוד ומציאות לחוד. מדינות ערב בעידן שלאחר המחאות שבו לבדלנות שנוקטת רטוריקה פאן־ערבית כדי להסוות אינטרסים פוליטיים פרטיקולאריים.
כך קורה ברבות ממדינות ערב, לדעת א־סרדאווי, עד היום. בקרב גורמים במחנה הכולל את סוריה ואת החוגים השיעיים בלבנון, היכן שהאויב מספר אחת מזוהה עם המערב ועם ארגוני האסלאם המיליטנטי הנתמך בידי טורקיה – "ערבי אמיתי" מוגדר כ"אזרח נאמן, לא־אסלאמיסטי, שאיננו מרכין את ראשו בפני וושינגטון, תל אביב ואנקרה". "הערביות" של המחנה היריב מוגדרת בהתאם באופן הפוך: במדינות המפרץ שממירות את שנאת המערב בשנאת איראן, ערביות היא "עמידה איתנה בפני אנקרה וטהראן והקפדה שלא להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות האזור".
מגמה זו מולידה תוצאות שבעיני א־סרדאווי הן אבסורד של ממש. מדינות המפרץ, למשל, מתהדרות בסולידאריות ערבית באותה נשימה עם זניחת התמיכה בפלסטינים; לשם כך הן אינן מהססות להגדיר מחדש את הערביות, וטוענות כי "הערבים הטהורים הם רק אלה שנמצאים בחצי האי ערב. אזורים אחרים כמו הלבנט ופלסטין הם רק בליל של זרים לא־ערבים שאימצו את הזהות הערבית". לא פלא שלמול עמדה כמעט גזענית זו, אזרחים רבים בחלקיו האחרים של המזרח התיכון דובר הערבית נוטים למגמה של זהות לאומית בדלנית ומתנערים מהזהות הערבית. "בעיניהם", "הערבי הוא פולש, טרוריסט, פליט, עובד זר, בדואי או תייר", וממילא לא בן עמם. במציאות כזו, שבה הזהות הערבית נתפסת כגזענות בדלנית בעיני אחדים, ואילו בפיהם של אחרים היא אכן ערביות מעוותת ומצומצמת שמסתירה שנאת זרים – לא פלא שרבים סבורים שהזהות הערבית פשטה את הרגל. לכתחילה היא הייתה רק אמצעי דיכוי ושליטה בידי קולוניזטורים אירופאים ודיקטטורים ערבים, הם טוענים, והגיעה העת שהעמים הערביים יוותרו עליה.
מבקרים אלה, סבור א־סרדאווי, שופכים את התינוק עם מי האמבטיה. אומנם, הוא מודה, לזהות הערבית יש היסטוריה בעייתית של שימוש ציני בידי גורמים מניפולטיביים. אולם המניפולציה התאפשרה משום שאכן קיים רגש אמיתי של סולידאריות כלל־ערבית שמקנן בליבותיהם של העמים הערביים. אם לעמים הערביים לא היה רצון אמיתי בשותפות גורל זה עם זה ובהגדרה עצמית המבוססת על אותה שותפות גורל, הרטוריקה הסולידרית לא הייתה מפלטם של הדיקטטורים הבדלנים. עדות לכך שאותה סולידאריות אכן התקיימה באופן אותנטי הייתה באירועי האביב הערבי, סבור א־סרדאווי. מובאה ארוכה מדוח הנציבות הכלכלית-חברתית של האו"ם למערב אסיה (ESCWA) מ־2014 מבהירה את כוונתו:
"העובדה שהמרחב הערבי איננו רק מרחב גיאוגרפי רציף, אלא גם מרחב תרבותי מובחן ומאוחד שחלקיו חולקים נקודות דמיון רבות… היא שאפשרה להתקוממות בתוניסיה להפוך לסחף אדיר של שחרור כלל־ערבי. היא שהוכיחה שהזהות הערבית עודנה חיה ובועטת ושהקיום הערבי מעולם לא חדל, אף שבאשמת פילוג המסגרות הפוליטיות הממסדיות לא ניתן לו קול. מה שקרה [ב־2011] חייב את העולם כולו להכיר בהיבט הערבי כחלק משמעותי מהגדרת האירועים".
מימוש הזהות הערבית ייתכן אפוא, ובעבר הוא היה קרוב במיוחד. אומנם התקוות שעורר האביב הערבי נחמסו על ידי אותם משטרים אוטוקרטיים שכבר חמסו את הזהות הערבית פעמים רבות בעבר. אולם זו איננה סיבה לוותר על הזהות הערבית, אלא על התקווה שמי שיממשו אותה הם שלטונות דיקטטוריים בדלניים. כעת, הגיעה העת שהעמים הערביים יתנערו מאותם שליטים, ויחליפו אותם בסולידאריות כלל־ערבית. הגיעה השעה ל"אביב ערבי" חדש, הפעם נצחי.
ניסוחים עמומים אלה, למרבה הצער, הם מירב הפירוט שנותן א־סרדאווי במאמרו. חזונו סותם הרבה יותר משהוא מפרש: האם על העמים הערביים לשאוף לתרגם את אותן סולידאריות וזהות ערביות למציאות פוליטית, ובאיזה אופן? האם חזונו האידיאלי כולל מדינת לאום ערבית? פדרציה ערבית שתכלול אומות רבות? ואולי ארגון בין־לאומי מולטילטרלי נוסח האיחוד האירופי או האפריקני? ושמא לא בהתארגנות פוליטית או מוסדית חדשה מדבר א־סרדאווי, כי אם בהבנה מחודשת של הקשרים התרבותיים בין העמים הערביים השונים? האם הוא מתנבא בדבר מציאות עתידית שבה כל אזרח בעולם הערבי יחוש את "רוח הערביות" מפעמת בעומק ליבו, במעין חוויית לאום אורגנית מיסטית מהסוג שאותו היללו הוגי הלאומיות הרומנטית הגרמנים בראשית המאה ה־19? ושמא, אם נבקש לשוב ולהיזקק לדבריו של מונסף אל־מרזוקי, הזהות הערבית אמורה לחולל תרבות פוליטית מסוימת? האם א־סרדאווי מאמין שאילו היה האביב הערבי משלים את מהלכו במדינות הערביות השונות, התוצאה הייתה כינון של שורת דמוקרטיות פרלמנטאריות ערביות שיגלו סולידאריות זו כלפי זו ויוותרו על השאיפות הבדלניות שמאפיינות אותן בהווה?
קשה להכריע, אולם אולי דווקא העמימות מקנה לדבריו של א־סרדאווי את ערכם. אחרי הכול, עמימות זו איננה נובעת מחוסר קוהרנטיות אלא מהבחירה לחשוב במסגרת קטגוריות מושגיות חדשות, כאלה שמוגדרות בקווים כלליים בלבד ואינן חופפות תבניות מחשבה מקובלות. למשל, באופן מסורתי נהוג היה לנסח את המתח בין זהות ערבית אוניברסאלית לבין אחת פרטיקולארית במונחים של לאומיות. אחד המאבקים החמים ביותר בעולם הערבי במאה שעברה ניטש בין "לאומיות ערבית" (קַוומִיָּה) או פאן־ערביות, לבין "לאומיות למולדת" (וַטַנִיָּה) הקושרת את הלאומיות עם שטחי מדינת הלאום. א־סרדאווי מאמץ הבחנה מושגית אחרת: את הזהות הערבית האוניברסאלית הוא מכנה "ערביות" (עֻרוּבָּה), ואילו את הזהות הפרטיקולארית הוא מכנה "בדלנות" (אִנְעִזָאלִיָּה). לא מדובר אומנם בהגדרות סדורות ומפורטות, אלא בחידושים מושגיים לא־שגרתיים. אולם קטגוריות חדשות עשויות להוליד אופני מחשבה חדשים ורעננים. אל־מרזוקי אומנם אינו נוקט טרמינולוגיה יצירתית כמו זו של א־סרדאווי, ואינו מקפיד על אותה עמימות מופשטת. מאמרו, כפי שניתן היה לראות, מעוגן במציאות הפוליטית הקונקרטית של תוניסיה עד לרמה הפרסונאלית. עם זאת, גם הניתוח שלו איננו מובן מאליו. ההנגדה שהוא משרטט בין אירועי האביב הערבי והדמוקרטיה הייצוגית מזה, ובין האוטוקרטיה והדמוקרטיה הישירה מזה, למשל, איננה אינטואיטיבית. היה מתקבל על הדעת לחשוב, למשל, שמחאות האביב הערבי הן ביטוי מובהק של דמוקרטיה ישירה במובנה הפשוט ביותר: העמים הערביים מאסו בשלטון שנכפה עליהם, שכלל שכבות על שכבות של מוסדות מדינה מנותקים, והם הדיחו אותו באופן ספונטני וללא סיוע של שום מסגרת פוליטית ממוסדת. אל־מרזוקי, מצידו, משרטט תמונה מורכבת יותר, והקשר שמוסיף א־סרדאווי בינה לבין רכיב הסולידאריות הכלל־ערבית בזהותם של העמים הערביים הוא בהחלט יצירתי ומרענן. ניתן להשתכנע מדבריהם של השניים יותר או פחות, אולם אין ספק שהם חדשניים; ופתרונות חדשניים, אולי, הם דרך להתמודד עם בעיות חדשות.
