המתבונן בהצעות הישראלית והפלסטינית לגבול הקבע בין המדינות, שהוצגו במשא ומתן שהתקיים באנאפוליס ב-2008, יבחין על נקלה כי עיקר הויכוח הטריטוריאלי היה נטוש על השארתו של "גוש" אריאל, בן 50 אלף התושבים הישראלים, בריבונותה של ישראל. הסירוב הפלסטיני להכרה ב"גוש" זה נתפס בישראל כקהות חושים ביחס לאחת מאושיות ההתיישבות הישראלית ולעובדות הדרמטיות שאריאל קבעה בשטח. האמנם כך?
הקמתה של אריאל ב"גב ההר", כמעט במחצית הדרך בין ישראל לירדן, בשנת 1978, ביטאה את המדיניות החדשה של ממשלת ישראל דאז, בראשות מנחם בגין, ששללה את חלוקת הארץ וביקשה להתיישב בכל הגדה. בכך ניפצה ממשלת הליכוד את תפיסת ה"מערך" שראה ב"גב ההר" פיקדון להסדר קבע עם ירדן ולכן סבר שאין ליישבו. רבין, למשל, קבע בכהונתו הראשונה כראש ממשלה כי "בשומרון – לא! ללב הגדה המערבית, המאוכלס בצפיפות על ידי הערבים, אל לנו לדחוק מתיישבים יהודיים. התיישבות דרמטית כזאת יש בה מסממני הראווה וההתגרות בערבים ובארצות הברית, ואין בה צורך והצדקה מבחינה ביטחונית".
תשעה מכל עשרה ישראלים סבורים כי אריאל היא העיר היהודית הגדולה בגדה המערבית, אולם אריאל ניצבת למעשה במקום הרביעי והאחרון, הרחק משלוש הערים הגדולות בגדה – מודיעין עלית, ביתר עלית ומעלה אדומים. אריאל צמחה באיטיות ובעשור הראשון לקיומה הגיעה לכדי 6,000 נפש בלבד. העלייה של יהודי ברית המועצות לשעבר בין השנים 1989 ל-1998 היטיבה עמה והכפילה את אוכלוסייתה. כיום עומד מספר התושבים בה על כ-18 אלף, כשליש ממספר תושבי מודיעין עלית. ראוי לציין, עם זאת, כי בעיר ממוקם כיום מרכז אוניברסיטאי שבו לומדים כ-11,400 סטונדטים.
אין כמו במושג "גוש" המיוחס לאריאל כדי לתעתע בתודעת הציבור הישראלי ולקיים את המיתוס בדבר מרכזיותה של העיר הנמצאת בקצהו המזרחי של ה"גוש". אלא שברדיוס של כמעט חמישה ק"מ ממרכזה של אריאל לא נוכל למצוא ולו התנחלות ישראלית אחת, וברדיוס של עשרה ק"מ יצטרפו לעיירה תשעה ישובים ישראלים קטנים שבהם מתגוררת פחות מרבבה אחת. הגדול שבהם הוא עמנואל, בן 2,500 תושבים, שלתושביו החרדים אין כל זיקה מוניציפלית, חברתית או כלכלית לאריאל. אם נשווה זאת להתנחלויות שב"עוטף" ירושלים, הרי שבטווח של 10 ק"מ ממרכז העיר מתגוררים לא פחות מ-120 אלף ישראלים, מעבר לישראלים שבמזרח ירושלים שמניינם עומד על כ-200 אלף איש.
אריאל ממוקמת במרחק של 21 ק"מ מזרחית לקו הירוק על כביש חוצה שומרון (מספר 5), שלאורכו מפוזרים אותם תשעה ישובים ישראליים. כינויים בשם "גוש" דומה לנסיון לקרוא ליישובים מתל אביב עד נתניה או מראשון לציון עד מודיעין "גוש". אין מדובר בעיר מרכזית ליישובים חקלאים, בדומה לנווה דקלים וגוש קטיף, אלא באוסף של ישובים במדרג מוניציפלי שונה – אריאל היא עיר, אלקנה ואורנית הינן מועצות מקומיות ושאר ההתנחלויות שייכות למועצה האזורית שומרון. למעט העובדים המעטים באזור התעשיה וברשויות, כל יתר התושבים עושים את דרכם בכביש המהיר, דרך שלושה מחלפים מפנקים, לעבודתם בישראל ולמרכזי הבילוי והקניות בה.
"אצבע" אריאל, ואחותה הדמיונית אף יותר – "אצבע" קדומים, מבתרות את המדינה הפלסטינית באזור השומרון ופוגעים ברציפותה, ומכאן ההתנגדות הפלסטינית להשארת היישובים הללו בשטח. מעבר לכך, הותרתה של אריאל בריבונות ישראל כרוכה בתוספת של החלפת שטחים בשיעור של כמעט 2% משטח הגדה, מה שידרוש מישראל להעביר לפלסטין כ-110 אלף דונם אדמות שחלקן מעובד על ידי ישובים חקלאים בתוך ישראל, העברה אשר תשית על ישובים אלה מכה אנושה.
הנסיון לספח לישראל את אריאל ואת יתר ההתנחלויות ממזרח לשערי תקווה ואלפי מנשה יסתכם בעלות מדינית, כלכלית וחברתית גבוהה הרבה יותר מהעתקם של הישובים באזור פנימה לתוך שטחה הריבוני של ישראל.
