מצוקת הדיור עמדה במוקד המחאה בישראל בקיץ זה. בעיות יוקר המחירים ומדיניות העיריות המעדיפה בניית בנינים, שכונות ומתחמים המיועדים לעשירים בלבד עלו לדיון ציבורי. נתגלו מחדש גם בעיות קרובות ובהן הזנחת הפריפריה וההפרדה הממארת בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. הפרדה זו – בכפיה או מרצון – יוצרת שוקי דיור נפרדים ומעלה שאלות של הקצאת משאבים וכשלונה של תחרות בהורדת מחירים. כך למשל ברור לכל שמסיבות דמוגרפיות נטל הדיור על משפחה חרדית כבד יותר מאשר זה הנופל על כתפיה של משפחה נוצרית. ברור גם שסיכוייו של ערבי לרכוש או לשכור דירה בתל-אביב דומים לסיכוייו לגור ביישוב "קהילתי" עם ועדת קבלה – בישראל גופא או ביהודה ושומרון.
כמה מהפתרונות שהוצעו לבעיית הדיור התייחסו למודלים אירופאים של דיור בר-השגה. חלקם מגיעים ממדינות הדומות בגודל אוכלוסייתן לישראל כמו בלגיה ודנמרק. חלקן, כמו הולנד, אף דומות לה בצפיפות האוכלוסין. המודלים האירופאים משלבים מקורות שונים של מימון, סבסוד, ביצוע וניהול – פרטיים וציבוריים גם יחד. מבקריהם הצביעו על כך שדיור בר השגה במדינות רווחה ליברליות יוצר גטאות של עוני, גטאות של מהגרים או שילוב של השניים. למרות שטענות אלה נכונות רק בחלקן, כדאי להסתכל גם על מודלים אחרים משתי ערי-מדינה אסייניות, קפיטליסטיות ותחרותיות למהדרין, הדומות בצפיפותן כמו גם ברמת הפיתוח הכלכלי והחברתי שלהן לישראל, ובייחוד לתל-אביב רבתי שהיא לבה הכלכלי החברתי והתרבותי.
בהונג-קונג, שמאז 1997 מהווה אזור מנהלי מיוחד בסין, מתגוררת רוב האוכלוסייה בת שבעת מיליון התושבים בדיור ממשלתי מסובסד. הבניה של מתחמי מגורים חדשים מתחשבת בנדירותו של משאב הקרקע ומנסה לשמר את יתרת השטחים הפתוחים, אך איננה מצליחה למנוע את היווצרותם של כיסי-עוני ואי-שוויון. גם בסינגפור, שגודלה כגודלו של גוש דן ושאוכלוסייתה מונה כחמישה מיליון בני אדם, מתגוררים רוב התושבים, מהמעמד הבינוני-גבוה ומטה, בדיור ציבורי. ערי-המגורים והשכונות בסינגפור מתוכננות בקפידה וכוללות את כל השירותים הנדרשים, כולל מערכת תחבורה ציבורית מהטובות בעולם. המימון לבניה מגיע מקופת חסכון ממשלתית שאליה מחויב כל עובד להפריש כ-35% ממשכורתו (15% מזה – השתתפות המעביד).
הדירות שונות בגודלן ובאיכותן. חלקן מיועדות למכירה וחלקן להשכרה. הממשלה הסמכותנית שולטת גם באחזקת הבניינים ומשתמשת בכוחה להעניש שכונות שלא הצביעו נכון – כלומר למפלגת השלטון. לעומת זאת, השליטה הממשלתית ופעולות ההריסה, הבניה והשיפוץ המתמידות העלימו את כל השכונות האתניות בסינגפור המורכבת מסינים, הודים, מלאים-מוסלמים, אירו-אסיינים ואירופאים. כך השכילה הממשלה לפרק את מוקש הדמים הפוטנציאלי ודאגה לכך שכל שכונה וכל בנין יהיו מעורבים מבחינה אתנית.
כיוון שישראל מתפרקת ממילא מיומרות למראית עין ליברלית, דמוקרטית ושוויונית, טוב יעשו קברניטיה אם ילמדו לקח ממעשי שליטים סמכותניים בקצה השני של היבשת שלנו. אלה דאגו לעירוב אתני תוך שמירה על דומיננטיות של קבוצת הרוב בפוליטיקה הלאומית. שלא במפתיע – לטוב ולרע – לא נפרצו גם הגבולות הבין-קהילתיים בשני המדדים המרכזיים שלהם: שיעור הנישואין המעורבים וההזדהות האתנית.
ישנו לקח נוסף, אך הוא איננו קשור למזרח או לדרום מזרח אסיה אלא להיסטוריה היהודית. עמנו הוא, כפי שכינה אותו ההיסטוריון שמעון דובנוב, "עם עולם". זהותנו ותרבותנו, גם בארץ ישראל ובכל תקופה בהיסטוריה, נוצרו תוך מגע מתמיד עם תרבויות אחרות. לא שָכַנּוּ לבדנו ובגויים התחשבנו. עלינו לעשות זאת גם הלאה.
ד"ר רן שאולי הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ומלמד בתכנית ללימודי אסיה באוניברסיטת בר אילן. שאולי חוקר את הזיכרון הקולקטיבי של מעשי טבח בתפוצה הסינית ואת ההיסטוריה של יחסי הסינים והמלאים במלזיה ובסינגפור.
