מכירים את המפגשים הלא מתוכננים? כשאתם מקבלים הצעה לפגישה מיוחדת וזורמים אתה, ללא ציפיות והכנות נפשיות, למעט התלהבות מהאפשרות לחוות משהו שונה? אז הייתי ספונטנית, וקיבלתי את ההצעה לפגוש שני פליטים עיראקים: האחד יזידי והשני אשורי, שניהם מתגוררים כיום באירופה. כל שידעתי עליהם הוא שהם מבקרים לעיתים קרובות בצפון עיראק ומסייעים לעקורים שם, ושהם מעוניינים לפגוש ישראלים המסייעים לפליטים.
יצרתי קשר עם עידן בריר, עמיתי ל"פורום לחשיבה אזורית", שהיה איש הקשר לשני האורחים, והגעתי למלון ששניהם שהו בו. הסברתי לבחור שישב בקבלה, ותהה כיצד אני רוצה לתקשר עם השניים בערבית, כי זוהי שפת אמי. הלובי משך את תשומת לבי משום שהוא נראה כמו אוהל בדואי בנגב. הספות היו מכוסות ברקמה ועבדות יד פלסטינית, על המדפים היו מסודרים פינג'אן קפה מנחושת ומטחנת קפה ידנית, והשטיחים היו עבודת יד ורקמה פלסטינית. ציינתי לעצמי באירוניה שהמלון הישראלי לקח סמלים נוספים של התרבות הפלסטינית והערבית, חוץ מהחומוס והפלאפל, שבהם הוא מתהדר בפני אורחיו.
שני העיראקים, בסוף שנות הארבעים לחייהם, נכנסו ללובי. "מרחבא סיידתי", אמרו, ואני הבנתי שהשיחה עומדת להתנהל בערבית ספרותית. ליד רכבו של עידן הקדים אותי הבחור היזידי ופתח לי את הדלת האחורית. שמחתי על הכבוד שמעולם לא ניתן לי בישראל, לא על ידי ישראלים ולא על ידי פלסטינים; לכל היותר נדרסתי בין רגלי כולם בעליה לרכבת.
יזידי, אשורי, יהודי ואישה מוסלמית נוסעים בדרך לשוק הפשפשים ביאפא. בשעות הערב המוקדמות הגענו לבית קפה חמוד ושקט. האשורי מקדים הפעם לסדר את כסאי ומזמין אותי לשבת. שוב הופתעתי, ונזכרתי ביהודים ובערבים שדוחפים ומתחרים על הכסא, אפילו בדייט ראשון.
דיברנו על הישראלים, הפלסטינים, על יאפא, על מה שקורה במזרח התיכון וקצת על הבחירות בישראל, אבל הרגשתי שהבחור היזידי נמנע מלדבר באופן גלוי ומעדן את דבריו. לאחר שחזרתי משיחת טלפון שהגיעה אלי ממבקש מקלט סודאני בכלא סהרונים עברה השיחה, במפתיע, לפסים רציניים ותוקפניים. היזידי סיפר על הסבל של עמו בעיראק ושל נשות קהילתו שנחטפו בידי דאע"ש, ותאר את דיכויים של היזידים על ידי כל המשטרים ששלטו בעיראק. "דאע"ש הוא ארגון טרור, אנשים רוצחים וברבריים", אמר. הסכמתי אתו לחלוטין, אך הוא המשיך ותקף: "התרבות האסלאמית ודת האסלאם, מיום שנוצרה, עודדו רצח ושחיטה של האחרים. כל המוסלמים אוהבים את צבע הדם של זולתם".
נשמתי נשימה עמוקה, מנסה להכיל את כאבו ונזכרת בתמונות האיומות של הנשים היזידיות שנחטפו על ידי דאע"ש. התווכחתי אתו באיפוק על ההכללות שבדבריו והזכרתי לו שטרור הוא לא רק מוסלמי, ושהעולם האירופי הנאור כיום היה אפל ואיום בעבר הלא רחוק. תהיתי כיצד הוא שולל את האנושיות מתרבות שלמה. עידן, עמיתי היהודי, התנצל באזניי בלחש שלא ציפה שזה יהיה כך. המשכנו כולנו לגלגל שיחה ארוכה על ההיסטוריה של המיעוטים בעיראק ועל ההיסטוריה של האסלאם, ומצאתי את עצמי מגיבה שוב לשוב לטענות של הבחור היזידי ולאלה של הבחור האשורי, שמסתבר שסבל קשות תחת שלטונו של סדאם חוסין ואף נכלא ועבר התעללות בכלא. עתה הוא תקף אותי בגין שייכותי לעם הפלסטיני, שתמך בסדאם.
השיחה נמשכה שעות ארוכות. התעייפתי מהערבית הספרותית ובעיקר מהצורך להתגונן ולהגיב להאשמות של השניים בתור דוברת האומה המוסלמית והעם הפלסטיני. לראשונה בחיי חשתי שזהותי המגדרית-דתית, אשה מוסלמית, עומדת במרכז הבמה. אולם ידעתי שאינני צריכה להיות בוגרת אל-אזהר כדי לענות לטענותיהם ברצינות. מקור האסלאם שלי הוא אמי ז"ל, האשה הצנועה שידעה את האסלאם בלבד, והדברים שינקתי ממנה הצליחו לבלבל את שני הגברים העיראקים ולנטוע ספק בלבם. כשהייתי ילדה קטנה הזהירה אותי אמי לא לשנוא אף אחד בעולם הזה, וערכי היסוד הכלל-אנושיים שלה אפשרו לי להכיל את ההתקפות עלי. כשיצאתי מהפגישה חשבתי על הפתגם: אִדַ'א אל-בַּלַד סַארַת עַ'אבַּה, מוּ שַרְט אִנַּכּ תְסִיר וַחְש, שאפשר לתרגמו כעברית לפתגם מפרקי אבות: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כשאני יכולה להכיל את חוויותיהם של אחרים בעולם הזה אני יכולה גם להבליג ולסלוח.
