כולנו רוצים שחמאס והטילים שלו ייעלמו. אין טבעי מכך: רוצים שִגרה, רוצים קייטנות לילדים ורוצים להזיע בשקט בקיץ המהביל. אולם חמאס פה, ולצד טיליו מטילי המורא מתנהל מופע איומים על מרקע הטלוויזיה שבו גנרלים בדימוס חוזרים ואומרים שחייבים להיכנס קרקעית. לצדם יושבים פוליטיקאים כגון ליברמן, המנסים לסגור פערים בפופולריות שלהם, ותובעים שימוש בעוד ועוד כוח. כוח זה סקסי כשיורים עליך, אבל הסקס הזה יוביל למוות, לא לחיים.
בעוד מנהיגי הימין דורשים מאתנו לזקוף את קומתנו, להיכנס לעזה בכוח, לערוך טיפול שורש ולא סתימה זמנית, כדאי לזכור כמה נתונים מביכים. כבר היינו בעזה. ניהלנו אותה בין השנים 1967–2005. הצבא שלט, המודיעין עקב, השב"כ סיכל. ומה יצא מזה? חמאס נולד והתפתח תחת אפנו, הפלסטינים נלחמו בנו ואנחנו איבדנו מאות חיילים ואזרחים; בשנים 2001-2005 בלבד נהרגו בעזה ובסביבתה קרוב ל-120 ישראלים. במקביל ראוי לבחון מה קרה אחרי שיצאנו. כמעט עשור עבר. במהלך השנים הללו נהרגו פחות מ-60 ישראלים. כלומר, חלפו פי שתיים שנים (תשע מול ארבע) ואילו מספר ההרוגים ירד במחצית.
שתי מסקנות עולות מן הנתונים הללו. האחת: הישיבה בתוך עזה מסוכנת הרבה יותר מהישיבה מסביב לה, מכיוון שמספר ההרוגים בשנה היה פי כמה יותר בשנים שבהן שלטנו בעזה — כשלושים הרוגים בשנה בין 2001 ל-2005 לעומת פחות מעשרה לשנה בין 2005 ל-2014. השנייה, הנקשרת ישירות לשאלת הכניסה הקרקעית: שהייתו של הצבא בשטח אינה בהכרח משפרת את הסיכול. גם כאשר ישבנו בעזה לא מנענו פיגועים וירי לתוך ישראל. התזכורת הטרגית לכך ששליטה בשטח אינה מספקת ביטחון היא חטיפת שלושת הנערים ורציחתם — חוליה אחרונה בסדרת רציחות ופיגועים שהתרחשו בגדה, שמרביתה תחת שליטתנו.
מי שחושב שאין מדובר כאן אלא במשחק סטטיסטי מוזמן להתבונן במה שקרה בלבנון. נכנסנו ללבנון ב-1982 ויצאנו ממנה ב-2000. כשם שדווקא בשנים ששלטנו בעזה צמח בה חמאס, כך דווקא בשנים ששלטנו בלבנון צמח חזבאללה. ב-18 השנים ששהינו בלבנון נהרגו בה 1,200 חיילים ישראלים. ב-14 השנים שחלפו מאז יצאנו מלבנון נהרגו פחות מ-200 חיילים ואזרחים ישראלים בגבול לבנון. המסקנה מהמקרים של עזה ולבנון פשוטה: השליטה בשטח אינה משפרת את השליטה באנשים החיים בשטח. להפך, היא מעוררת את איבתם ומניעה אותם להתארגן, לשכלל ולייעל את שיטות הלחימה שלהם נגדנו. מנקודת הראות של שמירה על חיי אדם ברור כי כל כניסה קרקעית, כל שהייה ממושכת בשטח המאפשרת "טיפול שורש", כדברי התומכים בפעולה מעין זו, מובילה לאבידות רבות ולחוסר שליטה באוכלוסייה.
מי שאינו מסתפק בצרות שלנו יכול ללמוד מצרות של אחרים. צרפת גורשה מאלג'יריה אחרי שהאוכלוסייה המקומית, שהייתה תחת כיבוש למעלה ממאה שנה, התקוממה; בוייטנאם איבדה ארצות הברית למעלה מ-50,000 חיילים ונסוגה בבושת פנים; באפגניסטן התרסקה ברית המועצות אחרי עשור של לוחמה ויצאה מובסת מהשטחים שכבשה. בעולם המודרני עם או מעצמה אינם יכולים לשלוט בעם אחר המתנגד לשלטונם מבלי לשלם מחיר דמים גבוה ביותר.
נחזור לענייננו. אנשי חמאס ביצעו את החטיפה והרצח, והנהגת התנועה יזמה את העימות הנוכחי מסיבותיה הציניות. אין ספק שבמצב הנוכחי חמאס מהווה מכשול למאמצי השלום. איך מעלימים גורם כה עוין ומסוכן?
התשובה פשוטה: מדברים עם היריב שלו. מנהלים משא ומתן עם אבו מאזן, מאפשרים לו להקים מדינה עצמאית בגדה המערבית, מסייעים לו לשפר את הכלכלה שם, וממתינים. אם וכאשר תהיה ריבונות פלסטינית בגדה, אם יהיו ביטחון פיזי לתושביה, פרנסה למשפחותיה, עתיד לילדיה –- וכל זאת באמצעים דיפלומטיים, חמאס יעמוד מול שוקת שבורה. כאשר תושבי עזה יראו מה ניתן להשיג באמצעים דיפלומטיים, הלחץ על חמאס יגבר. וכיוון שתמיכת הציבור העזתי חיונית לחמאס, סביר להניח שהוא יפתח בסדרת ויתורים ושינויים שיובילו להיעלמותו כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
אולם עד כה ממשלות ישראל שיחקו לידי חמאס. גם ביבי ובוגי, שעד כה מנהלים היטב את הסבב הנוכחי, לא ישיגו הישג המשול ל"טיפול שורש". בין שיורו על כניסה קרקעית ובין שלאו, הישגם יהיה טקטי בלבד. חמאס לא ייעלם במצב הנוכחי והוא אינו עתיד להיעלם בזמן הקרוב. סביר להניח כי סבב נוסף יפרוץ בעוד כמה חודשים, לכל היותר שנים ספורות. זה המקסימום שהשגנו בעבר כאשר שלטנו בעזה או בלבנון, וזה המקסימום שנשיג עכשיו.
רק כאשר תפנים מנהיגות הימין ששלום הוא יעד אסטרטגי של ישראל, ומדינה פלסטינית שהושגה בדיפלומטיה תהיה איום על חמאס, המסרב לפנות לדיפלומטיה, אפשר יהיה לנצח את חמאס. אולם כל עוד ממשלות ישראל מקדשות את ההתנחלויות, לא יהיה הסכם עם אבו מאזן, וחמאס ימשיך לירות על ישראל. כרגע, סדרי העדיפויות של ממשלות הימין ברורים: עדיף קיום ההתנחלויות וחמאס משלום והעלמת חמאס.
