בעקבות דו"ח פאלמר וסירובה של ישראל להתנצל החליטה טורקיה לנקוט סדרת צעדים נגדה: דיפלומטיים – גירוש השגריר וסגניתו והורדת דרג היחסים; צבאיים – חיזוק הנוכחות של הצי הטורקי בים התיכון כדי להרתיע את ישראל מפעולות צבאיות במים הבינלאומיים, והשעיית הפעילות והתיאום הבטחוני; ומשפטיים – העלאת שאלת המצור על עזה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, וסיוע למשפחות ההרוגים המעוניינות לתבוע ישראלים על הריגת יקיריהן. המשפט הצפוי בהאג מציב אתגר מיוחד בפני ממשלת ישראל.
סגר ימי על עזה אינו בהכרח הדרך הנכונה ביותר להיאבק בשלטון החמאס. כפי שהדברים נראים בנקודת הזמן הנוכחית הנזק שבו עולה על התועלת. ראשית, טילים ארוכי-טווח וכלי משחית אחרים זורמים לרצועה ברציפות דרך המנהרות. שנית, ככל שצבא החמאס חמוש ומצויד יותר בנשק כבד תקני כך יקל על ישראל לפגוע בו ולשתק אותו. שלישית, ואולי חשוב יותר, כל עוד המצור נמשך רצועת עזה נתפסת בעולם כאזור המצוי תחת אחריותה של ישראל באספקת מוצרים בסיסיים, חשמל מים ושירותים רפואיים. עד היום בשיטה הנוכחית ישראל לא הצליחה להחליש את שלטון החמאס אלא דווקא לחזק אותו. פתיחת הגבול הימי עשויה דווקא לערער את המאזן ברצועת עזה.
אולם צריך להפריד בין התבונה שבמצור לבין הלגיטימיות שלו. האו"ם אכן קיבל את טענת ישראל שהמצור הוא חוקי אבל הממשלה הטורקית תבקש להעמיד את ההחלטה לבחינה חוזרת, ומהיכרותי עם הביורוקרטיה המסודרת שלה, כמיטב המסורת העות'מאנית, החלטתה להעלות את הדיון להאג איננה איום ריק אלא תכנית פעולה רצינית. העניין נבחן כבר לעומק והתיק נמצא בשלבי הכנה מזה שבועות ארוכים. בשלב כלשהו, אולי בנקודת השפל הבאה בין המדינות, תפנה הממשלה הטורקית לבית הדין הבינלאומי ותבקש ממנו לבחון את הסוגיה.
