ההצעות האחרונות של גלעד ארדן ונפתלי בנט לחסום את האינטרנט או לצנזר חלקים ממנו לפלסטינים בדרום הר חברון ובכלל עוררו הד ציבורי נרחב. רבים עמדו על כך שמדובר בהצעה פופוליסטית ולא ישימה, והסבירו כי חסימה חלקית או מלאה תוציא לרחוב גם אנשים שלא התכוונו ליטול חלק בהתקוממות הנוכחית, תלבה את האש, תפגע ביכולות המודיעיניות של צה״ל שממילא מנטר את הרשתות החברתיות, ותעוור אותו אל מול האיומים.
למרבה הצער, השיח הציבורי בנושא מתמקד בחלוקת המתנגדים והתומכים למחנות שמאל וימין, ובהאשמות הדדיות מוכרות בשמאלנות מחד ובפאשיזם מאידך. רבים השוו את רעיון החסימה לסין ולאיראן שחוסמות ומנטרות את הרשת כבר שנים. כדאי להשוות גם למדינות אחרות, קרובות יותר לישראל, שניסו לחסום את הרשת בזמן מחאה פעילה.
ב-20 במרס 2014, עשרה ימים לפני הבחירות המוניציפאליות ברחבי תורכיה, שהיו הראשונות להתקיים אחרי מחאת גזי בקיץ 2013, חסמה הממשלה את הטוויטר בכל רחבי המדינה (לאחר חודשים של חוסר נחת גלוי מהרשת). כמי ששהתה באותו זמן באנקרה אני יכולה להעיד שתוך דקות למדנו, אני וחברי – זרים בעלי יכולות טכנולוגיות ממוצעות – לעקוף את החסימה (מוגש כשירות לציבור כאן).
טוויטר אמנם סירבה להגיב רשמית למתרחש באותן שעות, אבל צייצה הסברים באנגלית ובטורקית על ציוץ באמצעות הודעת טקסט וללא צורך בחיבור לאינטרנט. הוטספוט שילד, אחת מאפליקציות ה-VPN שמאפשרות לעקוף את החסימה, דיווחה על עליה של 33 אלף אחוז (!) במספר ההורדות למובייל מטורקיה במהלך 24 שעות החסימה. האירוניה הגיעה לשיאה כשהנשיא, עבדוללה גול, עקף בעצמו את החסימה כדי להביע את התנגדותו אליה, באמצעות ציוץ בטוויטר כמובן. שבועות ספורים קודם לכן, עצם הידיעה על החוק שקידמה אז ממשלת ארדואן להידוק הפיקוח על האינטרנט הוציאה מאות רבות לרחובות באיסטנבול ובאנקרה. אירוע זה היה אחד מני רבים באותו חורף, והסתיים גם הוא במעצרים ובהתנגשות אלימה עם המשטרה, שלא היססה להשתמש באלות, תותחי מים וגז מדמיע.
האירוע המוכר ביותר של חסימת אינטרנט בשנים האחרונות התקיים במצרים. ב-28 בינואר 2011, שלושה ימים לאחר תחילת המחאות בקהיר, החליטה ממשלת מובארכ לסגור 93% משרתי האינטרנט במדינה ואת תחנת הטלוויזיה של אל-ג׳זירה. בעקבות זאת לא רק שגדל מספר המפגינים, אלא שהמחאה התפשטה מכיכר תחריר לשכונות ולערים נוספות. כשחזרו שירותי האינטרנט התרכזה המחאה מחדש בתחריר, הפעם בעוצמה כפולה ומכופלת. תוך ימים ספורים הופל משטרו של מובארכ.
סילבנה טוסקה מסיימת בימים אלה דוקטורט באוניברסיטת קורנל שבו היא בודקת, בין היתר, את תפקידן של רשתות חברתיות בהתפשטות המחאות בעולם הערבי החל ב-2011. טוסקה, שערכה עבודת שדה במצרים, תימן, ולבנון, טענה במאמר שפורסם בשנה שעברה כי חסימת האינטרנט, או חלקים ממנו, לאחר שכבר פרצה המחאה, מובילה דווקא לאבדן שליטה של הרשויות. הדבר מתבטא לא רק בעליה במספר המפגינים והצטרפות של כאלה המוחים על חסימת האינטרנט, אלא גם בביזורה של המחאה.
מסתבר כי חסימתם של מקורות המידע המרכזיים לארגון המחאה – פייסבוק וטוויטר, גורמת לפיזורה לערים ולשכונות נוספות ומעודדת רבים ליטול יזמה קרוב לביתם. טוסקה מעריכה כי פעילים תופסים את החסימה כפעולה המבטאת חולשה ופחד מצד השלטונות, ומנצלים את העוורון הזמני של השלטון (שכאמור מאבד את היכולת לנטר את המחאה) לפעולה. עוד סבורה טוסקה כי אנשים יצאו לרחובות בהמוניהם כדי למצוא חברים וקרובים שהקשר עמם נותק, וכי ״פעילי כורסא״ יצאו לרחובות מחוסר יכולת להמשיך בפעילותם מהבית.
כדאי גם להזכיר לאלה הרואים בסין ואיראן מופת לביצוע חסימה חלקית של האינטרנט כי אותן חסימות מצליחות כשלא מתקיימת מחאה פעילה, וכי החסימות החלקיות לא עצרו את האיראנים מלצאת לרחובות אחרי בחירות 2009 ולהישאר בהם גם כשהממשלה הרחיבה את החסימה.
הפלסטינים בשטחים מוחים פחות על ממשלתם ויותר על הכיבוש הישראלי, שנתפס בעיניהם כפחות לגיטימי משהיה שלטון מובארכ למצרים או שלטון ארדואן לטורקים. מחאתם פעילה מזה זמן מה, וגל הטרור שפרץ בקיץ האחרון הוא רק חלק ממנה. חסימה, מלאה או חלקית, של האינטרנט לא תסייע לצה"ל להשיב את השליטה לידיו אלא רק תשמוט אותה מהן.
ייתכן שמה שמעוור את עיניהם של ישראלים כה רבים הוא התעלמותה של התקשורת הישראלית זה שנים רבות מהשלכות הכיבוש על חיי הפלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים. החסימה-מרצון הזו היא איוולת העומדת בפני עצמה, ללא קשר למאמציה הגוברים של ממשלת ישראל לצנזר את תקשורת המיינסטרים בישראל.
ענת גולדמן היא דוקטורנטית המתמחה בישראל ובטורקיה בתכנית הבין-תחומית ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת וושינגטון
