חברת הכנסת חנין זעבי החליקה בקלות לתפקיד "אויבת הציבור". אמנם כבר בעצם השתייכותה לבל"ד, מפלגתו של עזמי בשארה, היא סימנה עצמה כ"לא נחמדה", אך את החותמת הרשמית לתפקיד היא קיבלה בעקבות השתתפותה במשט המפורסם לחופי עזה במאי 2011. כתוצאה מכך השיח התקשורתי סביבה הוא שטחי ולא מעמיק ופעמים רבות הוא נגרר לסוגיות אישיות-רכילותיות ולא ענייניות. היא, מצידה, לא טומנת את ידה בצלחת ודואגת להציג עצמה כנרדפת ע"י הממסד הציוני, שכן היא מהווה איום עליו.
לאחרונה רואיינה זעבי למוסף "הארץ". על עמוד השער התנוססה תמונתה כאישה יפה ומושכת, אך הריאיון איתה רק המשיך במסגורה כגורם שלילי. גם אם ניכרו בו ניסיונות להתמקד בפן האישי שבחייה ובדמות שמאחורי "האויבת", הרי שהגלישה לעיסוק במחשוף חולצתה ובנשיותה העלימו אותם. בסיכומו של דבר הריאיון והתמונות היפות מִצְבו אותה כמעין לילית או פאם-פאטל קטלנית. אפשר להעריך בזהירות שגם לחה"כ זעבי נוח עם התדמית הזאת, שכאמור היא מעצימה אותה ואת מפלגתה.
בל"ד מציבה אתגר אמיתי לליברליזם הציוני ומחייבת התמודדות עם המתח שנובע מהגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. אם הרעיונות הדמוקרטיים מנחים אותנו קשה להשיב בשלילה לדרישה לשוויון מלא ולהכרה במדינה כמדינת כל אזרחיה. בנוסף, התביעה לזכויות מיוחדות לילידי המקום, אחד מהדגלים שזעבי הניפה בריאיון, קונה לה אוהדים רבים באליטה הערבית המקומית, אך גם במדינות המערב. בהערת אגב יש להעיר כי הניסיון לענות על כך בהיתלות באבותינו שהיו כאן לפני 3000 שנה נתפסת כפתטית; היום, הבית שנבנה לפני 300 שנה והעץ שניטע לפני 250 שנה מוחשיים הרבה יותר ממיתולוגיה כזאת או אחרת.
מסיבה זאת כדאי לשים לב לסתירות ולכשלים שטמונים בחזון בל"ד וזעבי. עוד בימים שבהם תמכה בל"ד בפיתרון שתי המדינות היא רצתה במדינה פלסטינית בצד אחד ומדינת כל אזרחיה בצד השני. כבר אז נשללה זכות בני הלאום היהודי למדינה, בניגוד כמובן לבני הלאום הפלסטיני. בריאיון זעבי מנסה להרגיע ולהסביר כי במדינה הדו-לאומית, הפתרון שבו בל"ד תומכת בימים אלה, יגורו יהודים וערבים בשוויון, אך היא נמנעת מלקרוא לילד בשמו: היא תומכת בפתרון זה כי במסגרתו היהודים יהיו מיעוט. אמנם מיעוט גדול, אך עדיין מיעוט.
בריאיון הנ"ל התייחסה זעבי לפרשת המשט לעזה ובהקשר זה היא ציינה כי "המשט היה חלק ממאבק פוליטי, כדי שגם האזרחים הערבים ירוויחו ממנו". מסופקני האם ביכולתה להצביע על רווח אחד לטובת החברה הערבית בישראל. במשט היא רואה התרסה של החברה הערבית במחאה על שאיפת השלטון להגדיר עבורה את כללי המשחק, אך דבר לא השתנה ביחס השלטון לחברה הערבית בשל השתתפותה באותו משט. למעשה, ההיפך המוחלט התרחש – השתתפותה במשט הוביל להמשך תהליך הכרסום בלגיטימיות של הציבור הערבי ומנהיגיו (כולל אלה שכלל לא היו על הספינה), שנתפסים כעת כמשתפי פעולה תמידיים עם חורשי הרעה על המדינה.
על הספינה "מרמרה" היו לצידה של זעבי גם שני ראשי התנועה האסלמית בישראל – ראא'ד צלאח מהפלג הצפוני וחמאד אבו דעאבס, מהפלג הדרומי. השאלה המתבקשת – כיצד היא, אישה חילונית, משלבת ידיים עם שני אסלאמיסטים, ששוללים את אמונותיה ואת דרכה – כלל לא עלתה לדיון בריאיון. האם התנועה האסלאמית מוכנה לקבל את חזון השוויון והשותפות שלה? ברור שלא. אם כן מדוע היא נכונה לשתף עימה פעולה? זאת ועוד, היא אינה מסבירה כיצד משתלבת בל"ד ודרישתה לאוטונומיה תרבותית ערבית בישראל עם התנועה האסלאמית. השיח' ראא'ד, למשל, שולל כל פעילות תרבותית שאיננה דתית.
בל"ד מציגה עצמה כאבירת הלאומיות הערבית באזור. אך המפלגה, כמו גם זעבי, נמנעו להתייחס לבעיה הכואבת של החברה הערבית בישראל – היא מוחרמת במדינות ערב, והנהגתה קצרה ידה מלהילחם בתופעה. עם זאת, בשם הלאומיות הערבית בל"ד שתפה פעולה עם משטרים מדכאים במזרח התיכון; מנהיגיה אמצו בחום את קד'אפי בביקורם בלוב וערגו לא אחת לטרקליני השלטון בדמשק . יתר על כן, כשהחלה ההתקוממות נגד אסד לא זאת בלבד שבל"ד לא גינתה את הנשיא הסורי, חלקים ממנה, דוגמת חה"כ סעיד נפאע, השתתפו בעצרת תמיכה באסד, שהתקיימה בישראל. בריאיון זעבי התחמקה מעיסוק בסוגיה בטענה כי היא הביעה את מחאתה נגד ההרג בשני הצדדים והציגה את המעורבות של גורמים אנרכיסטיים בסוריה כזהירות בהימנעות מגינוי פעולות המשטר.
זעבי סיפרה על הערצתה למייסד בל"ד, עזמי בשארה. עבורה, הוא האיש שהציג עמדה עצמאית מתריסה כלפי ההנהגה היהודית. יחד עם זאת היא מתעלמת מהעובדה כי מאז שברח מישראל עזמי בשארה מתפקד כחרב להשכיר, איש לכל עת, בשירות הלאומיות הערבית. די להיזכר בדבריו בתוכנית טלוויזיה בתחנת "אל-ג'זירה" כשחשב שהשידור אינו מוקלט וביקש הנחיות מאנשי התחנה בנוגע לדברים שעליו לומר.
חה"כ חנין זעבי אינה אויבת המדינה; היא אתגר למדינה. עצם העובדה שהיא מוכנה להתראיין לעיתון ישראלי-עברי מעידה על כך. הדרך להתמודד איתה היא לנצל את נקודות החולשה שלה ולהציב אתגר מקביל. למשל, הגברת שילוב האזרחים הערבים במדינה. החרמתה או דחיקתה אל מחוץ לגדר לא תפתור את האתגר אלא תסלולנה את הדרך לדמויות אחרות, קיצוניות ממנה, בעמדת מציבי האתגר. אלה כבר לא ימצאו עניין לדבר אל הציבור היהודי בישראל.
