לפי הגדרתו של אברהם שטאל, חוקר מובהק בתחום בישראל, תוכנית ליבה היא: תוכנית הלימודים המשותפת לכל מערכת החינוך, הכוללת את הלימודים המהותיים וההכרחיים, שהמדינה מחייבת ללמד לפחות אותם לכל התלמידים, מתוך שאיפה שרוב התלמידים ישלטו בהם.
הגדרה זאת גוררת את השאלה הקלאסית בדבר זכותה של המדינה להתערב בתכני החינוך. התשובה לשאלה זו שנויה במחלוקת. מתוך הנחה שאנו מעוניינים לצמצם את כוחה של המדינה הן ביחס לפרט והן ביחס לקבוצות מיעוט, אנו נוטים לתשובה המצמצמת – אך לא אוסרת – את התערבותה בתכני החינוך.
מה הם הנימוקים המצדיקים התערבות המדינה בתכני החינוך? נפתח בנימוק הכלכלי, שהוא הנימוק הבולט בשיח ביחס לחרדים: המדינה מעוניינת להכשיר את בוגרי המערכת החינוך להשתלב כבוגרים בשוק העבודה, דבר שיצמצם את ההזדקקות של האוכלוסייה לסיוע מטעם המדינה ויצמצם את הפגיעה בחירות הפרט עם צמצום התערבות המדינה בכלכלה.
האם הנימוק הכלכלי מצדיק הטלת חובת לימודי ליבה על הגברים החרדים? בפועל חרדי יכול ללמוד לימודים אקדמאיים למקצועות מבוקשים במשק גם בלי לימודים אלו: האוניברסיטה הפתוחה מאפשרת לכול ללמוד לתואר ראשון בלי תנאי סף של בחינת בגרות, ומסלולים אקדמיים ייחודיים לחרדים נפתחים חדשות לבקרים ודרכם ניתן להשיג תואר אקדמי בלי לימודי ליבה. מכיוון שמוסדות שאינם מלמדים את תוכנית הליבה בשלמותה זוכים למימון חלקי (75% או 55%), ישנו הגיון רב בהחלטת שרת החינוך לשעבר יולי תמיר להקדיש את ההפרש מהמימון המלא למימון מכינות לבוגרי החינוך החרדי שירצו להשלים בגרויות או להתקבל למסלולים המסתפקים במכינה לפני לימודי התואר הראשון, ובצורה זו לאפשר להם למעשה להשלים את לימודי הליבה.
הנימוק הרשמי של משרד החינוך הוא כי לימודי הליבה מאפשרים לבוגר מערכת החינוך להשתלב בחברה הישראלית רבת התרבויות והגוונים, אולם ספק אם כך הוא הדבר. בחינוך היהודי אין חובה להכיר את השפה והתרבות הערבית, המוסלמית, הנוצרית והדרוזית, ולימודי היהדות שעיקרם תנ"ך בפרשנות חילונית רחוקים מלאפשר לתלמיד בחינוך הממלכתי להכיר כראוי את הציבורים הדתיים בכלל והחרדיים בפרט. גם היחס של משרד החינוך למקצועות האמורים לסייע להשתלבות בחברה הוא כאל מקצועות סוג ב'. כך, למשל, מבחני מיצ"ב נערכים רק במקצועות הנתפסים כמשמעותיים להשתלבות הכלכלית: מתמטיקה, אנגלית, עברית ומדעי הטבע. לפיכך, במצב הקיים, ספק אם מוצדק לחייב את הבנים החרדים ללמוד לימודי ליבה שממילא אינם תורמים כראוי להשתלבות בחברה הישראלית.
אם הנימוק לחייב לימודי ליבה הוא ערכי, כלומר, ישנם ערכים מסוימים שהמדינה חושבת שמן הראוי לחנך את כל התלמידים, מתעוררת השאלות הבאות: מה הם ערכים אלו ומי יקבע אותם? האם יהיו אלו רק ערכים ליברליים שייקבעו על ידי קבוצה שחלקה בכלל האוכלוסייה הולכת ומתמעטת? או שאולי נאמץ את גישתה של אימי גוטמן שמטרה מוצדקת של התערבות המדינה בתכני החינוך היא ש"כל הצעירים יקבלו חינוך שיכשיר אותם להשתתף בחיים הפוליטיים בדמוקרטיה, לבחור בין (מספר מוגבל) של אופני חיים טובים, ולהיות חלק מקהילות משנה, כגון המשפחה, המקנה לפרטים את זהותם", מטרה שהיא דמוקרטית אך לא ליברלית? ומה עם הערכים המודגשים במערכת החינוך החרדית (וכמובן קיימים אך לא מודגשים במערכות חינוך אחרות) כמו אחריות, משפחתיות, גמילות חסד, כיבוד מבוגרים וכיבוד הורים? האם ניתן להגיע להסכמה על ערכים בחברה שבה ערכים שונים שנויים במחלוקת? במילים אחרות: האם הרצון לחייב את החרדים ללמוד לימודי ליבה אינו בעצם רצון לחולל המרת ערכים בקרב המיעוט במסווה של דאגה לחינוך הילדים? המקשיב לבני החברה החרדית יבין בנקל שזה החשש העיקרי שלהם ואין זה חשש שווא.
עד כאן בסוגיות העקרוניות. כעת להקשר הישראלי. כל המעיין בתוכניות היסוד שהכין משרד החינוך עד כה יגלה שאלה אינן תוכניות ליבה אלא תוכניות הקרובות להיות תוכניות לימודים מלאות. למשל: מה חייב בוגר מערכת החינוך לדעת במתמטיקה – האם לא די לרוב המעוניינים להשתלב בשוק העבודה בשליטה בפעולות חשבון פשוטות? האם רוב החומר הנלמד במסגרת שלוש יחידות חובה במתמטיקה הוא באמת הכרחי לרוב הבוגרים בשוק העבודה? אם בפועל אין בישראל תוכנית ליבה, כיצד ניתן לחייב מישהו ללמוד אותה?
לסיכום: הצדקת חיוב בנים חרדים ללמוד לימודי ליבה דווקא בגיל תיכון אינה פשוטה מבחינת ההגות הדמוקרטית וכן לאור אופיין, גיבושן ויישומן של תוכניות אלו בישראל (גם במדינות אחרות קיימים קשיים מעין אלו). הפנמת תובנה זאת עשויה, לדעתי, להשפיע על השיח החינוכי ועל מערכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל. שינוי הגישה עשוי גם לאפשר בעתיד נכונות גדולה יותר בציבור החרדי ללמוד לימודי ליבה, כפי שעושים חלקים רחבים של ציבור זה במדינות אחרות בהן הם מתגוררים.
