המאבק בין הסונים לשיעים הגורם לרצח מאות אלפים בעולם המוסלמי בשנים האחרונות, הוא בעצם ויכוח על הסיפור ההיסטורי. בין הסונים לשיעים אין ויכוחים גדולים מאד על הלכה. אין גם הבדלים משמעותיים מאד בתיאולוגיה. הוויכוח המשמעותי ביותר הוא על הסיפור ההיסטורי. הסונים טוענים שההיסטוריה התפתחה כפי שאמורה הייתה להתפתח – השלטון בעולם האסלאמי עבר בדין ממוחמד אל הח'ליפים הראשונים, מהם לבית אומיה ולבית עבאס וכך עד ימינו. השיעים טוענים לעומתם שההיסטוריה האמיתית היא זו הסמויה –השלטון החוקי בעולם האסלאם צריך היה לעבור לידי צאצאיו של הנביא בעלי הכוחות הנסתרים שהמשיכו למשול בסתר, וכל השליטים האחרים הם חסרי סמכות, טוענים לכתר ללא צדק, ואויבי האל.
בטורקיה של ימינו מנהל ארדואן מאבק דומה לזה נגד ההיסטוריה הרשמית של הרפובליקה. שאיפתו היא לשנות מן היסוד את סיפור הגבורה הלאומי המתחיל במרד הטורקים הצעירים נגד הסולטאן עבדולהמיט השני ובהשבת החוקה, וממשיך במאבקו של מוסטפא כמאל אטאטורק כמציל ומושיע המדינה מידי הכוחות הקולוניאליים והריאקציה. בעיני הרוב אטאטורק הוא מי שיצר במו ידיו את טורקיה, עוף החול הדינמי והמודרני שעלה מתוך שרידי אפרה של אימפריה דתית חולה, עייפה ומושחתת. אולם לצד ההיסטוריה הרשמית הזאת, הנלמדת בבתי הספר, מסופרת בספרי ההיסטוריה ומדוקלמת בימי העצמאות, יש גם היסטוריה חלופית, דתית.
בזרם ההיסטורי החלופי האימפריה העות'מאנית היא המדינה המוסלמית האמיצה שנלחמה נגד הקולוניאליזם ונאבקה לאחד את העולם המוסלמי. גיבורה של הגרסה הזאת הוא הסולטאן עבדולהמיט שהיה גם הח'ליף האסלאמי, עמד באומץ נגד מזימות האויב, ניסה למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, קרא לאחדות השורה בעולם המוסלמי ולג'יהאד נגד אויביו, ולבסוף נפל קורבן למזימה מרושעת ובעיקר לבגידתם של גורמים בתוך האימפריה – הפיכת התורכים הצעירים (הוועד לאחדות וקדמה) ב-1908 שבין מוביליה היו לא מעט שבתאים, בונים חופשיים ויהודים.
אחת האפיזודות הפחות מוכרות בתוך הנרטיב הזה היא ניסיון הפיכת הנגד של הגורמים השמרניים והדתיים באימפריה באפריל 1909. תוך 24 שעות השתלטו המורדים על איסטנבול ודומה היה שהפיכת הנגד מצליחה. אנשי הוועד לאחדות וקדמה נאלצו להימלט ולמצוא מקלט באזורים אחרים שבהם שלטונם היה יציב יותר, ובעיקר במקדוניה. במהלך השבועיים הבאים נאבקו כוחותיהם במרד האסלאמי, ולבסוף הצליחו לכבוש מחדש את הבירה.
הקרב האחרון ההרואי שניהלו האסלאמיסטים באיסטנבול התחולל בקסרקטיני הארטילריה ליד כיכר טַקסים. בשנים שלאחר מכן ננטש המקום עד שלבסוף נהרס ובמקומו נבנה פארק גזי, אותו מקום בדיוק שבו התעקש ראש הממשלה ארדואן לשוב ולשחזר את מבנה הקסרקטינים. רבים ממשתתפי המחאה הציבורית לא הבינו מדוע ראש הממשלה מתעקש כל כך להמשיך בתכניתו להרוס את הפרק, לשחזר את הקסרקטינים ולפתוח אותם לציבור. גם לנוכח הפגנות של מאות אלפים המשיך ארדואן לעמוד במריו ובסירובו לוותר על התכנית, ולבסוף הציע להפנותה למשאל-עם בקרב תושבי איסטנבול.
עבור האליטה החילונית שייסדה את טורקיה המודרנית קסקרקטיני טקסים היו סמל לריאקציה, לדתיות חשוכה, ולכל סממני העבר שמהם ניסו להיפטר. אולם בעיני האינטלקטואלים הדתיים היו המבנים הללו סמל לנרטיב האחר – נרטיב האומץ והגבורה האסלאמיים לנוכח שלטון הכפירה. לא ייפלא אפוא שהממשל החדש באיסטנבול שואף לבנותם כחלק מן ההבניה המחודשת של ההיסטוריה.
בשבועות שלפני התפרצות המחאה באיסטנבול העזו ראשי מפלגת השלטון ללגלג בפומבי על ההיסטוריה הרשמית של המדינה. כאשר רבים מאזרחי המדינה מחו על חוקי האלכוהול הנוקשים שאמורים להיכנס לתוקף, תקף אותם ארדואן: "אם הייתם מוכנים לקבל את החוקים והתקנות שקבעו שני שיכורים, מדוע אינכם מוכנים לקבל את תקנות הממשלה שגם הדת מצווה עליהן?" הוא לא הסביר, כמובן, מיהם שני השיכורים, אולם רוב הציבור הבין זאת מיד כהתקפה על שני מייסדי המדינה – אטאטורק ואיסְמט אינונו.
המחאה בטורקיה פרצה אמנם בעקבות התכניות לעקור את עצי הפרק, אולם ייתכן שהסיבה האמיתית הייתה הכעס על התקפתו המעליבה של ראש הממשלה וזלזולו באטאטורק. רצונו למחוק את הקשת ההיסטורית, שהחלה עם מלחמת העצמאות הטורקית ב-1920 ונמשכה קרוב לשבעים שנה, ולהחליפה בסיפור אחר, הנמשך ברצף מימי הסולטאן עבדולהמיט עד ימי שלטונה של מפלגת הצדק והפיתוח, נתקל ככל הנראה בהתנגדות ציבורית עזה.
