מלחמת הגרסאות באשר לטרגדיה שהתרחשה באום אל-חיראן בנגב, בה קופחו חיי שוטר ותושב הכפר, איננה קשורה לפרטים ולאמת. הרי גם אחרי תוצאות ניתוח גופתו של המחנך יעקוב אבו אל-קיעאן, וגם לאחר שמיעת עדויות רבות מהשטח, הגרסאות לא השתנו. סבורני שפרטים חדשים לא יגרמו למי שצידד בגרסת הממשלה והמשטרה לשנות את יחסו לאירוע. גם עיתון הארץ, המגלה פתיחות ונדיבות לב כלפי הערבים הפלסטינים בישראל, המשיך עד גיליונו ביום שישי האחרון, אחרי שפרסם הוא עצמו את ממצאי ניתוח הגופה, לכנות את אבו אל-קיעאן המנוח "הדורס".
הגרסה לא מתקעקעת משום שהיא באה בפריים מובנה מלכתחילה של אדונים ועבדים, של שולטים ונשלטים, של מדכאים ומדוכאים. בכל נקודת מגע בין שני אלה ידו של האדון על העליונה. יתר על כן, באופן טבעי, הנמנים עם המדכא יטו אוטומטית לאמץ את גרסתו בעת ההתרחשות ולאורך זמן מה אחריה. גם אם הימים יביאו לפרטים חדשים המפריכים את תיאורו של המדכא לאירוע יתקשו הנמנים עמו לשנות את התפיסה שהתקבעה בהם בשעות הראשונות, גם אם השתכנעו סופית שהמדכא הטעה אותם והוליך אותם שולל.
מבנה הכוח הקיים בין הרוב היהודי בישראל לבין המיעוט הערבי במדינה איננו מבנה פוליטי גרידא. הוא מבנה תרבותי, כלכלי, לשוני, מחשבתי ותודעתי. מרגע שהערבי נתפס כאיום, כהפרעה וכשיבוש מרחבי, פיזי, ויזואלי ורגשי, המבנה עובד לרעתו בכל מגע שהוא. גם בעת שגרה נוכחותו מהווה בעיה עבור המדכא. הערבי מועלם מכלי התקשורת העבריים משום שהוא נתפס כהפרעה, כמבוכה, נכות או צלקת שיש להעלימה. כאשר הוא מונכח הוא מוצג כבעיה, מקור ה"שלילי" והתגלמותו, או כ"ערבי טוב" – וזאת במקרים שבהם הוא מתגלה ומתנהל כמשתף פעולה עם המדכא. במילים אחרות, כאשר הערבי המדוכא נותן לגיטימציה לנרטיב הבסיסי של המדכא הוא מופיע על המסך ומונכח לא כערבי, אלא כחיזוק לתפיסת העולם של המדכא.
אין זה סוד שבמפגש ההיסטורי בין החברה הערבית לחברה היהודית שימשו בעירבוביה מרכיבים של הגירה, ילידות וקולוניאליזם. העובדה הזו מעצימה את יחסי הכוח שתוארו לעיל, משום שהיא מחייבת הזרקה של חומרים לחיזוק המבנה ולהפעלתו. לכן יש לא רק להשליט את הסדר על הילידים אלא גם לנשלם מכבשת הרש שלהם – אדמתם, נכסיהם ומשאביהם הטבעיים, כפי שקורה עכשיו באום אל-חיראן. המדכא נע באופן מוכני כדי להכניע ולדכא כל ניצוץ של התנגדות, ולו זריקת אבן או פוסט יתום בפייסבוק. הוא יחתור למגע נצחי, סיזיפי, כדי לרמוס את הערבי ולהבטיח לעצמו מקום על חשבונו.
מי שחותר להגמוניה חובקת כל ירצה מונופול גם על האמת, ויעדיף תדיר את גרסתם של המייצגים אותו על פני זו של המאיימים עליו. הצורך בשימוש בכוח כדי להבטיח את העליונות המוחלטת הזו בכל תחומי החיים נתפס, לפיכך, כקיומי, ככורח בל יגונה ובלתי מעורער, גם אם לעתים יתעורר פקפוק ביחס להיקפו ולתועלתו.
במקרה דנן אנו עדים למסע ממשלתי ארסי ועוין נגד אזרחי המדינה הערבים. המטרות הן דה-לגיטימציה של האוכלוסייה הילידית כשחקן במגרש הפוליטי ודה-הומניזציה שלה כקולקטיב וכפרטים. אבו אל-קיעאן המנוח, למשל, היה מחנך מוערך שמונה על ידי משרד החינוך של אותה ממשלה שהפכה אותו בן-רגע למפגע מטעם דאע"ש שביצע פיגוע דריסה כמו זה שהיה בברלין. כך הוצג גם הדורס במשאית בירושלים. "מחבל מדאע"ש" הוא גם אליבי ליורים שהרגו את אבו אל-קיעאן, משום שלמדכא חשוב לומר, בעולמו הפנימי וביחסיו עם העולם החיצון: אין אני שונה מכם. גם אני נלחם בארגון החשוך דאע"ש.
באום אל-חיראן ובמקרים דומים נוכח גם מרכיב הפחד האישי והקיומי שממשלת הימין מיטיבה מכל קודמותיה להשתמש בו. בכל דיכוי פיזי של האוכלוסיה הערבית – הריסת בתים או ירי על אנשים – מפלס הפחד עולה בקרב אלה הנמנים עם המדכא, שמא ינקום המדוכא באופן בלתי צפוי וייפגעו אנשים חפים מפשע מהצד המדכא. הפחד גורם לדריכות בקרב כל פרט בקבוצה המדכאת; הוא נכנס למחסה שבונה לו ממשלתו וראשית כל מקבל על עצמו את המשגת האירוע והמציאות כולה. לכן הוא ידחה כל פקפוק בגרסת הממשלה לאירועים. עיתונאים בשטח או באולפן, בהם כאלה שנתפסים בעיני המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל כנורמלים, שפויים והוגנים בדרך כלל, יפחדו ויתגוננו ויאמצו גם הם את גרסת המשטרה, השר ארדן וראש הממשלה. אלף פעם יחזרו על אותה שאלה סתמית המפקפקת ביושרו של כל דובר ערבי מלכתחילה ובדיעבד, רק בשל היותו ערבי. העיתונאי היהודי מייצג את הקולקטיב היהודי ומבטא את רצונו להיות צודק, ומכאן גם "בטוח". ומי לא רוצה להיות בטוח במקרים הללו?
שלשום, בהפגנת האלפים בערערה נגד מדיניות הריסת הבתים, שהיתי רוב הזמן בחברת חברים יהודים שבאו להביע את הזדהותם ואת שאט נפשם מהתנהלותה של הממשלה. רבים מהם מפוחדים, ורבים עוד יותר מקרב חבריהם לא הגיעו משום שהם מפחדים. במילים אחרות, גם מי שיודע שממשלת הימין, שריה ויועציה, מייצרים בכחש פחד מדומה ומעצימים את תחושת האיום הערבי, יושפע מהמתח ומהאווירה העכורה. הפחד הזה משתק את האנשים ומונע מהם פעולה אזרחית מתחייבת כמו הגנה על חיים, זכויות וחירויות וערכי דמוקרטיה אחרים. הממשלה גוררת אחריה אל מחוזות הפחד גם את אלה מקרב הרוב היהודי שמוסריותם איננה מוטלת בספק, ביניהם אינטלקטואלים/יות יהודים שאני אישית חייב להם חלק ניכר מהשקפת העולם המוסרית והביקורתית שלי.
את המעגל הסגור הזה חייבים לשבור, ואת המבנה הזה חייבים לפרק לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מעלה את מחשבותיי בעניין זה על הכתב כצעד אחד לקראת עשרות חברותי וחברי היהודים, כחלק מהדיאלוג המעמיק בינינו וכהערכה לאומץ לבם שהיה נר לרגלי. מהם למדתי שהגבורה טמונה בהתנגדות לקבוצת שאליה אתה משתייך. לעתים חייב האדם לסמן לבני קבוצתו: עצרו, דם על ידיכם!
