כמורה ותיקה לשפה הערבית אני טעונה עד עמקי נשמתי בתובנות, רגשות, מחשבות וחוויות ביחס לשפה. את מה שנוגע להוראה עצמה אסכם במילה אחת – אהבה. אני אוהבת את ההוראה, את הוראת השפה הערבית, את תלמידיי. אבל באשר לנעשה בשטח קיימים כמה נתונים מכאיבים ומתסכלים שחייבים להתמודד איתם.
את המוטיבציה ללימוד השפה הערבית יוצרים המורים. הם חייבים להיות בעלי ידע מעמיק בשפה ובכל התחומים המשיקים לה – דת, תרבות, היסטוריה, חברה ועוד. הם חייבים להיות בעלי יכולת דידקטית ויכולת להכיל מגוון דעות וגישות ולהתמודד איתן. ברור שסביבה תומכת, הן משפחתית והן בית ספרית, מקלה ועוזרת. מניסיוני, דעות פוליטיות של בני משפחה, של מנהל, של מרכז שכבה או מחנך כיתה משפיעות על גישתם להוראת השפה. לא פעם, במישרין או בעקיפין, במודע ושלא במודע, מועבר יחס שלילי כלפי השפה הערבית אל התלמידים. על המורה להיות פתוח לשאלות, שלעתים הן קשות ומורכבות, ולתת להן מענה הוגן. לצערי, אינני בטוחה שקיימים די מורים, הן בפועל והן בעתודה, למלא את המשרות ולעמוד במשימה הקשה הזו.
מוכרת התופעה שהורים משפיעים על תלמידיהם לבחור בלימוד השפה הערבית כדי שישרתו בעתיד בחיל המודיעין. אינני רואה בכך כל בעיה, מכיוון שמתוך שלא לשמה בא לשמה: בידיו של המורה להחליט על המסר שיעביר לתלמיד שבחר, מסיבה זו או אחרת, בלימוד השפה הערבית. מניסיוני ניתן לשים את הדגש על מסר של היכרות וידע לשמו, של הבנה, של גישה אנושית, של פתיחות. ועדיין אין סתירה בין השניים – תלמידים רבים וטובים מפנימים את המסר וגם משרתים בחיל המודיעין. לדעתי דווקא יש חשיבות רבה לכך שתלמידים שלמדו ערבית עם כל מכלול הידע הזה ישרתו בחיל המודיעין, ובצבא בכלל.
עובדה היא שמשרד החינוך אינו אוכף את החובה ללמוד את השפה הערבית בכיתות ז-י. אל הפנימיה הצבאית בבית ספרי מגיעים תלמידים מכל הארץ, וחלק לא מבוטל מהם אינו לומד כלל ערבית, לומד 'ערבית מדוברת' או כל מיני תכנים שאינם מהשפה הערבית. ברמת ההצהרה כולם תומכים בהוראת השפה הערבית; אני מצטטת מהמאמר של אסף את מה שמצהירים אנשי החינוך הדגולים: "במדינה כמו ישראל החיה במזרח התיכון ואשר חמישית מאוכלוסייתה ערבית והשפה הערבית היא השפה הרשמית השנייה בה, חשוב שכל צעיר ילמד ערבית וכך תהפוך השפה לנחלת הכלל בעתיד." מה רב הפער בין רמת ההצהרה לרמת הביצוע!
באשר לחשיפה לשני הנרטיבים ולמושגים, עובדות ומחשבות של הערבים – כולנו יודעים כמה קשה ההתמודדות עם משרד החינוך, וכמה הדבר תלוי באישיותו ובזהותו של שר החינוך. לא אשכח את התגובות הנזעמות שנשמעו כאשר הוצע, בתקופת כהונתו של יוסי שריד כשר חינוך, ללמד את שיריו של מחמוד דרוויש במסגרת יצירות הבחירה בספרות. ההפסד הוא של אלה שלא למדו את שיריו הנפלאים. למזלי, במסגרת שיעורי הערבית, לימדתי את אחד משיריו ודרכו לימדתי על המשורר עצמו. מוכרים לכולנו גם ההצעות שנבלמו בעודן באבן ללמד את הנרטיב השני במסגרת שיעורי האזרחות.
אסכם בכמה שאלות: כיצד מכינים קאדר של מורים חדורי מוטיבציה וידע, כפי שפירטתי לעיל? כיצד מכניסים למערכת החינוך תכנית לימודים רב-תחומית המכילה את הוראת השפה לצד הוראת התחומים המשיקים לה, מבלי שתצונזר ותנוטרל? כיצד גורמים למשרד החינוך לאכוף את החובה ללמוד את השפה הערבית, לפחות בכיתות ז-י?
אני מאמינה שניתן לשנות ושיש לעשות סיעור מוחות לגבי שאלות אלה ואסור להרים ידיים. חשוב לשתף בו מורים מהשטח, אנשי אקדמיה, מנהלי בתי ספר, נציגים ממשרד החינוך וגורמים המעוניינים בדבר, כדי שהפתרונות לא יישארו בגדר של דיבורים אלא יהיו בני ביצוע ויתקבלו על דעת כל האחראים.
ברוריה הורביץ היא מורה לערבית בבית הספר הריאלי בחיפה
