כבמקרים דומים בעבר, בשלב זה לא ברור מה היו הנסיבות שהובילו להריגתו של ראא'ד עלאא אל-דין זעיתר (38), ירדני-פלסטיני, על ידי חייל צה"ל בצד הישראלי של גשר אלנבי. בתחילה הודיעו אנשי דובר צה"ל כי זעיתר ניסה לחטוף נשק מחייל, ולאחר מכן כי ניסה לחטוף את מראת הבידוק כדי לתקוף בה את החיילים. הבוקר הודיעו כי בתחקיר הראשוני עלה כי זעיתר רץ לעבר חייל בקריאות "אללה אכבר" וניסה לחטוף את נשקו. החיילים חששו לחייהם וירו ברגלו, אולם לדבריהם זעיתר המשיך וניסה לתקוף אותם באמצעות מוט ברזל. אז ירו בו והרגוהו. הדיווחים מהצד הירדני והפלסטיני, עם זאת, מצביעים בעיקר על חילופי דברים ודחיפות שהסתיימו ברצח בדם קר.
זעיתר, ד"ר למשפטים ובוגר המכון המשפטי הירדני, מונה לשופט בבית משפט שלום בעמאן לפני חמש שנים. אביו, שופט בית הדין הירדני לערעורים בדימוס, אמר בבכי כי בנו, בן יחיד להוריו, יצא אתמול בשש בבוקר מביתו שבאזור אבו נְסֵיר בצפון עמאן לעבודתו בבית המשפט. הידיעה על מותו תפסה את המשפחה בהלם מוחלט, שכן אביו של המנוח וחבריו לא ידעו כי הוא מתעתד לבקר בשטחים ועדיין אינם יודעים מה הייתה הסיבה לביקור. זעיתר היה אב לשני ילדים קטנים, בת בגיל שנה וחצי ובן בגיל 5, שביומיים האחרונים אושפז כשהוא מחוסר הכרה בבית חולים בעמאן. האב ביקר את בנו בבית החולים אתמול בבוקר, שעה קלה לפני שיצא את עמאן לנסיעה שממנה לא שב. בינתיים התפרסמו בירדן ידיעות כי נסיעתו הלא-מתוכננת הייתה קשורה להשגת סיוע משפחתי לטיפול הרפואי בבנו. היום יצאה המשפחה מירדן כדי לקבור את בנה בשכם, שם תיפתח סוכת אבלים למשך שלושה ימים. לאחר מכן יחזרו בני המשפחה לסוכת אבלים שתיפתח בעמאן למשך שלושה ימים נוספים.
תגובותיהן הרשמיות של ירדן והרשות הפלסטינית ותגובתה של משפחת ההרוג התרכזו בטענה כי זעיתר היה אדם מיושב בדעתו, משכיל מאוד, עובד ציבור בדרג רם, איש משפחה, ומעל הכל ולכולי עלמא – לא חמוש. הירי החי בו מטווח אפס, כך נטען, הוא לחלוטין לא מוצדק, גם בנסיבות שתיארו הרשויות בישראל. המשפחה הודיעה כי גרסת הרשויות הישראליות לאירוע היא עלבון לאינטליגנציה וכי תפעל משפטית לאיתור האחראים והעמדתם לדין. הרשות הפלסטינית, מצדה, מחתה על ריבוי המקרים שבהם יורים כוחות ישראלים למוות באזרחים לא חמושים והודיעה כי היא תובעת חקירה בין-לאומית של האירוע.
אמש זימנה ממשלת ירדן את מיופה הכוח בשגרירות ישראל בעמאן לפגישה במשרד החוץ הירדני, גינתה את האירוע ותבעה חקירה עצמאית ומקיפה שלו, ומאוחר יותר הודיע דובר הממשלה כי היא תובעת "צעדים קשים נגד מי שתוכח מעורבותו ברצח". אולם הרוחות בירדן התלהטו במהירות רבה כבר בשעות הראשונות שלאחר האירוע. סיעות וחברי פרלמנט עבר-ירדנים וירדנים-פלסטינים פרסמו הודעות גינוי רשמיות, חלקן בשפה קשה, והפגנה סוערת התקיימה מול השגרירות בעמאן עד שהתפזרה בשעות הערב המאוחרות. התביעה לשחרר את החייל אחמד אל-דקאמסה, רוצח הילדות מנהריים, הפכה ביממה האחרונה להצעה פופולרית בציבור לתגובה ירדנית הולמת.
הנסיון של ממשלת ירדן להכיל את האירוע מחשש להתלהטות הרוחות נתקל בביקורת ציבורית קשה. האירוע סוקר אמנם בהרחבה בעיתונות המודפסת אולם כמעט לא התפרסמו בה מאמרי פרשנות עליו, והטלוויזיה הממלכתית שותקת, ממשיכה להפגין חוסר רלוונטיות למתרחש סביבה ואף מביכה בשידוריה. רבים מוחים על כך שהממשלה משדרת את הרושם כי ההרוג הוא "פלסטיני" – לשון הדיווח בסוכנות הידיעות הירדנית הרשמית, ולפיכך, במשמע, אינו מצדיק התגייסות אמתית של ירדן לחקירה יסודית של האירוע. מדוע, תהה פרשן חשוב, הממשלה לא תובעת ועדת חקירה ישראלית-ירדנית משותפת וגישה ישירה לזירת האירוע, לממצאים ולעדויות?
האירוע פוגש את יחסי ישראל-ירדן בתקופה רגישה. מזה כשלוש שנים הולכים ומתהדקים היחסים בין שתי המדינות בכל המישורים, לעתים עד רמה חסרת תקדים, בעיקר בשל תחושת האיום הגובר מהמתרחש בסוריה. בחודשים האחרונים אף ניכרים ניצניו של שיתוף פעולה יוצא דופן בתחומי המים והאנרגיה (אספקת גז טבעי). התגובה הציבורית, כולל האסלאמיסטית, לשיתוף הפעולה האזרחי הייתה מינורית יחסית. עם זאת, דווקא נפתולי המשא והמתן על הסכם המסגרת של קרי וההדלפות מתוכו מעוררים חשש כבד בירדן, הן בקרב עבר-ירדנים הן בקרב ירדנים-פלסטינים, כי קהילותיהם תשלמנה את מחיר הכשלון או הכניעה הפלסטינית לישראל וירדן תהפוך להיות, בפועל, המדינה הפלסטינית. מסיבה זו הפכה הזירה הציבורית רגישה עוד יותר לדברים ומעשים מכיוונה של ישראל.
בשנתיים האחרונות מתקיימות התכתשויות סוערות בין הפרלמנט – בית הנבחרים שמתואר זה עשרות שנים כ"שבטי", "מסורתי" ו"נאמן למלך" – לבין הממשלה סביב יזמות וחוקים שונים, לרוב כלכליים-חברתיים. הפרלמנט הצליח פעם אחר פעם לקרוא את הממשלה לסדר, לכופף את ידיה, או לפחות לחלץ ממנה טובות ומשאבים בתמורה לשיתוף הפעולה של חברי הבית. בחודשים האחרונים התרחבה זירת ההתכתשות בין הפרלמנט לממשלה גם להיבט המדיני, ובתום סבבי דיונים ממושכים וסוערים התקבלו בפרלמנט ברוב קולות שתי החלטות חסרות תקדים – לגרש את השגריר הישראלי מעמאן ולהחזיר את השגריר הירדני מתל אביב וכן להחריג את המאבק המזויין בישראל מהגדרת המילה "טרור". אשרורן של שתי ההחלטות מעוכב על ידי שלוחיו של המלך, הממשלה והסנאט, אולם אין בכך כדי לכסות על התגוונותם של האתגרים הפנימיים העומדים בפני בית המלוכה.
המשטר ההאשמי ייצב, בחסותם ובסיועם של האליטה וגורמי כוח שמרנים, את השחיקה הממשית במעמדו בשנים האחרונות, אשר פרצה קווים אדומים בשנה הראשונה ל"אביב הערבי". עם זאת, האש עדיין לוחכת באוכלוסיה העבר-ירדנית מתחת לפני השטח, בכל הנוגע למלך עבדאללה עצמו, לסמכויותיו של בית המלוכה ולתהליכי קבלת ההחלטות. הסכנה היא שניהול לא נכון של משברים מהסוג הנוכחי יוביל להתפרצות מחודשת של התסיסה. רמז עבה לכך ניתן בסטטוס בוטה שפרסם חבר הפרלמנט וַסְפִי אל-רואשדה אמש בפייסבוק והתפשט כאש בשדה קוצים: "זהו מסר למלך עבדאללה השני: פעם אחת ולתמיד, עשה את זה. תן לנו להרגיש שאנחנו העם שלך ושיש לנו כבוד. היום נרצח אזרח בדם קר. שופט, אב לילדים, בן יחיד להוריו: השהיד ראא'ד זעיתר, ירחם עליו האל. תן לנו להרגיש, ולו פעם אחת ויחידה, שכבודנו חשוב לך ודמנו חשוב לך. עשה דבר שנזקוף לטובתך, דבר אחד בלבד. אנחנו מותירים לך את הבחירה. ואני מבקש שההחלטה לא תהיה מעצרם של אלה שהפגינו בקרבת השגרירות הציונית בעמאן".
אף שכדור השלג של מותו של זעיתר מצוי רק בשלבי התגבשות ראשוניים, וסביר שהמחאה הציבורית והלחץ שבו שרוי בית המלוכה יחריפו, קשה בשלב זה לראות התגבשות קואליציה פוליטית שתאלץ את המלך לנקוט צעדים דרסטיים נגד ישראל. מהלכיו הראשונים של המשטר בעקבות התקרית ספק משקפים את השסע הירדני-פלסטיני בחברה הירדנית ספק מלבים אותו, אולם נסיון העבר מראה כי אין לצפות למחאה עבר-ירדנית אפקטיבית בעקבות מותו של ירדני ממוצא פלסטיני. בשונה מהשיח התקשורתי הפלקטי על אחדות הדם והכבוד בשתי הגדות – מעבר אלנבי נקרא "מעבר כראמה" ברשות הפלסטינית ויום השנה לקרב כראמה בין כוחות ירדנים ופלסטינים לבין צה"ל יצויין בעוד עשרה ימים – השיח הציבורי האמיתי בירדן משקף כבר ביום שלמחרת התקרית תחרות פנים ירדנית-פלסטינית מכוערת על הדם, הסבל, הכבוד והמאבק המזויין.
האיבה לישראל היא אמנם המכנה המשותף לכל המשתתפים בתחרות הזו, אולם האיבה ההדדית ביניהם עצמם סיכלה, לפחות עד כה, התלכדות למאבק אפקטיבי הן בהסכם השלום הישראלי-ירדני הן בבית המלוכה שחתם עליו. השפעתה של ישראל על המתרחש בירדן בהיבט זה מוגבלת, אולם אם ברצונה להקל על בית המלוכה את ניהול המשבר כדאי שתשקול את שיתופן הרשמי והפומבי של רשויות ירדניות בחקירת האירוע בגשר אלנבי.
