המאבק הערבי החל כמאבק על חרות הפרט וזכויות האזרח במדינה מודרנית, אולם במהלך שמונת החודשים מאז תחילתו עוברות עליו מספר תמורות עמוקות שאינן מבשרות טוב. במאמר זה אני מבקש להתמקד באחת מהן – ההסבה הצפויה למאבק בין שיעים לסונים.
התמורות שכבר ראינו כוללות את המאבק המשולש המתרחש לנגד עינינו בין הצבא, המפלגות הדתיות, ודור הפייסבוק שיזם את המאבק וניהל אותו בשלביו הראשונים. מוקדם מדי להספיד את הדור הזה ואת הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, אולם ברור ששני הגורמים שהצטרפו מאוחר יותר – הצבא והאסלאמיסטים – תופסים את הדמוקרטיה כמשהו שונה קצת, ויבקשו לתחום אותה לפלח צר יחסית של זכויות. הם ייעתרו, סביר להניח, לדרישה לאפשר לאנשים לבחור ולהיבחר ללא איומים או הטרדות, ולאפשר לרוב השולט במדינה להכתיב את דעתו. אולם שאר העקרונות שאנו מזהים עם דמוקרטיה – חופש הדיבור והביטוי הפומבי, חופש הדת, זכויות המיעוט, שחרור האשה – כל אלה ייאלצו ככל הנראה להמתין בצד לשעת כושר טובה יותר. חופש הדיבור יישמר כל עוד אינו פוגע בקדושת האסלאם, התרבות, המדינה והצבא. הדת – אסלאם לגווניו – תהיה חופשית למדי אך דתות אחרות ומיעוטים, במיוחד תרבותיים ומיניים, ייתקלו בקשיים. נשים יעדיפו להתהלך ברחוב בלבוש צנוע כפי שיגדיר אותו השלטון.
את התמורות הללו אפשר עדיין לראות כשלבים מוקדמים של דמוקרטיה, מהסוג המצוי באיראן למשל. אולם לצידן מתחוללות תמורות אחרות באביב הערבי, או כפי שקרא לו אחד הפרשנים בקריצה מדויקת למדי לשייקספיר – the winter of Arab discontent. אחת מהתמורות הללו, אולי המסוכנת ביניהן, היא הצפי לעלייה המחודשת של הסהר השיעי ושל המאבק האכזרי בין שיעים לסונים.
לתמורה הזאת אחראים כמה גורמים, ובראשם בשאר אל-אסד והצמרת העלווית בסוריה, אולם לא הם שהתחילו. כבר בשלביו הראשונים של המאבק הסתמנו במטושטש גבולות עדתיים פנימיים מקבילים לגבולות המחאה. באופן המובהק ביותר זה קרה בבחריין, שם לבשה ההתקוממות נגד השלטון אופי שיעי ודוכאה באכזריות, במהלך שכלל הרס מסגדים וריסוק המרחב השיעי באי הקטן. גם במזרח סעודיה הסונית היו קולות שיעיים שקראו לרפורמות וגם הם הושתקו במהירות וביעילות.
אולם בסוריה התמונה הייתה הפוכה. הרוב הגדול הסוני התמרד נגד השלטון העלווי, שבמשך שנים פעל לקבל הכרה כענף לגיטימי של השיעה כדי שלא יוגדר על ידי האסלאמיסטים כשלטון כופר. לא כל חכמי הדת השיעים קיבלו את הלגיטימציה הזאת, אולם אחדים מהם נתנו לכך אישור והמהלך בכללו הוכתר בהצלחה. כלומר, בעיני תושבי סוריה, ותושבי המזרח התיכון כולו, גם כאן מדובר במאבק של סונים נגד שיעים.
ובשבועות האחרונים המאבק הזה אינו נשאר בגבולות סוריה והופך למאבק על ליבה ודמותה של האומה הערבית. קווי המתאר של שדה הקרב הולכים ומתחדדים: איראן השיעית וארגון חזבאללה השיעי בלבנון תומכים במשטר הסורי ולפי פרסומים לא מעטים גם משתתפים פעילים בדיכוי. לעומתם המדינות הסוניות באזור, ובראשן סעודיה ותורכיה, מסתמנות במהירות כיריבות הקשות ביותר של בשאר אסד ומשטרו, ופועלות במרץ לסיים את שליטתו, ובמשתמע גם את שליטת העלווים בסוריה.
עד עתה, למעט חריגים מעטים, ממשיכים המורדים הסורים לדגול באי-אלימות, ובפרסומיהם הגלויים הם קוראים גם לעלווים להתייצב לצידם, אולם ככל שעובר הזמן דומה שהרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה. העלווים ברובם לא נענו לקריאה ונרתמו לסייע למנהיגם בשאר, הצבא שהם שולטים בו הורג באכזריות באוכלוסיה הסונית, והסיכוי לעתיד של שלום ואחווה הולך ונמוג. תוצאות המאבק בסוריה, כך מבינים כבר כולם, יקבעו גם איזו עדה תהיה דומיננטית יותר במזרח התיכון בעתיד, השיעים או הסונים.
והערה אחרונה, או הצעה למאמר הבא: על אף שכיום אנו מזהים את השיעה עם משטר האייתוללות באיראן, עם חזבאללה ועם תפיסות דתיות ריאקציוניות של המדינה, לטווח הארוך כלל לא ברור מי משתי העדות הללו תוכל להציע לעולם המזרח-תיכוני, ולישראל בתוכו, סיכויים לעתיד טוב יותר.
