ההתבוננות על המתרחש בעשורים האחרונים של העימות הישראלי-פלסטיני מלמדת על שתי פרדיגמות עיקריות שדרכן פוענחה מציאות הסכסוך על-ידי הצדדים המעורבים בו, ובעיקר על-ידי הצד הישראלי.
עד סוף שנות השמונים סירבה המנהיגות הישראלית להכיר בקיומו של עם פלסטיני, וראתה את העניין הפלסטיני דרך פריזמת המאבק בארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים. הדבר אפשר לה להתייחס לסוגיית עתידם של השטחים בעיקר דרך הממד הביטחוני גרידא. אולם האינתיפאדה הראשונה, שנכפתה על ישראל בדצמבר 1987, הנכיחה את הפלסטינים לראשונה כיישות קולקטיבית תוססת בעלת שאיפות לעצמאות. או אז נולדה פרדיגמת "פתרון הסכסוך". היא התבססה על המאמץ הישראלי-פלסטיני, שעבר גלגולים שונים לאורך שנות ה-90, לשים קץ לסכסוך ולפתרו על בסיס העיקרון של חלוקת הארץ ו"שטחים תמורת שלום", במסגרת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.
קריסת המהלך המדיני תשע שנים לאחר חתימת "הסכם העקרונות" הפלסטיני-ישראלי הביאה לזניחת "פרדיגמת הפתרון". בעקבות כשלון פסגת השלום בין ברק לערפאת בקמפ דייויד פרצה ההתקוממות הפלסטינית השנייה באוקטובר 2000, התנגדות אלימה שעלתה מהשטח אך הפכה עד מהרה למנוף בידי ההנהגה הפלסטינית להשגת ויתורים מישראל במו"מ התקוע על הסדר הקבע. האלימות הפלסטינית המתגלגלת ותגובת הנגד של ישראל הסתכמו בהתפוררות הרשות הפלסטינית, השתלטותה המחודשת של ישראל על שטחי הגדה המערבית (שטחי A) ולבסוף ריסוקה של פרדיגמת "פתרון הסכסוך".
תזת ה"אין פרטנר" טופחה כמעשה אומן בידי המנהיגות הישראלית וקנתה לה אחיזה משמעותית בציבוריות הישראלית, משמאל ומימין, נוכח גילויי האלימות הקשים בשטחים והטרור הפלסטיני שחצה את גבולות הקו הירוק וחדר אל מרכזי הערים (והקונצנזוס) בישראל. גם התבססותו של אבו מאזן על כסאו של ערפאת, ולצדו ראש ממשלת הנמרץ סלאם פיאד, לא הצליחה לסדוק את תזת ה"אין שותף". אולם נוכחותם של שני המנהיגים הפלסטינים הפרגמטים, המתנגדים לאלימות, אפשרה לטפח פרדיגמה חלופית של "ניהול הסכסוך". זו נשענה על ההנחה כי חוסר האמון הבסיסי בין שני הצדדים ומשקעי המאבק האלים מקשים עליהם לחתור לסיום הסכסוך. תחת זאת אומצה מעין אסטרטגיית ביניים המבוססת על הותרת יעד פתרון הסכסוך על כנו, תוך הכרה בחוסר יכולתם של הצדדים לממש את היעד הזה בטווח הזמן הנראה לעין. המטרה בפועל הייתה למנוע אלימות פלסטינית או להכילה, ובמקביל להניח בסיס להסדר כולל בעתיד.
פרדיגמת "ניהול הסכסוך" הטילה את האחריות ליצירת התנאים לחידוש התהליך המדיני על הצד הפלסטיני, מתוך תפיסה הרואה בו את האשם העיקרי לקריסת התהליך. המגעים עם הפלסטינים, שנוהלו בתקופת ממשלת אולמרט ואף ממשלתו השניה של נתניהו, בהובלת השרה לבני, נועדו לתחזוקת היחסים עם הפלסטינים תחת הנחות היסוד הללו. אולם תוצאתם הייתה חיזוק תפיסת ה"אין פתרון" ושיח ה"אין פרטנר", וכך נסללה הדרך לצמיחתה של הפרדיגמה השלישית המאפיינת את המציאות של יחסי ישראל והרשות הפלסטינית כיום. פרדיגמה זו ניתנת להגדרה כ"שיתוף פעולה במציאות של סכסוך".
בעוד ש"פרדיגמת הפתרון" אופיינה באמונה בפתרון הסכסוך ובשיתוף פעולה להשגתו, והשניה בפעולות חד-צדדיות להכלת האלימות והכשרת השטח לפתרון בעתיד הרחוק, הפרדיגמה השלישית מאופיינת ב"אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", ומטרתה הנצחת המציאות הקיימת המאפיינת את יחסי ישראל והפלסטינים. ההגיון של הפרדיגמה הזו משלב בין שני הפכים: נכונות לניהול המאבק בתצורות מוגדרות, בעיקר מדיניות, ומצד שני, נכונה לכינונה של סימביוזה עמוקה בין שני הצדדים המבוססת על שיתוף פעולה ביטחוני, ולא פחות מכך גם כלכלי ופוליטי. מבחינה היסטורית מדובר בגרסה משוכללת של נוסחת ה"שלום הכלכלי", המלווה את השיח הישראלי על הסוגיה הפלסטינית משנות השבעים של המאה הקודמת. נוסחה זו מבוססת על עמעום השאיפות הלאומיות של הפלסטינים בתמורה למשאבים כלכליים ולרווחה חומרית.
מנקודת מבט ישראלית מדובר בנוסחה משתלמת במיוחד, משום שהיא משרתת לא רק את יעדיה המדיניים למסמוס המאוויים הלאומיים הפלסטיניים, אלא גם את המבנה הניאו-ליברלי של המשק הישראלי, הזקוק לכוח עבודה זול. כך, בחשבון אחרון יש לישראל אינטרס להעביר את כספי המיסים לרשות הפלסטינית לצורך תחזוקת המערך הביורוקרטי והשלטוני שלה, ובמקביל היא מאשרת את עבודתם של מאות אלפי פועלים בתחומה מדי יום ואינטראקציות כלכליות נוספות בין גורמים עסקיים בגדה המערבית ובישראל. כך מבססת ישראל את הרשות הפלסטינית כבעלת האחריות הבלעדית לאוכלוסיית השטחים, ויוצרת תלות בין שיתוף פעולה בטחוני לבין הבטחת תנאי הסף לשרידותה של האליטה השלטונית של הרשות.
נתניהו, ערפאת ועבאס בשיחות ווי פלנטיישן בשנת 1998 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני כיום אינו כלכלי-ביטחוני גרידא אלא גם פוליטי, שכן בבסיסו מונחות הבנות שקטות בין האליטות בירושלים ובראמאללה על העדפת המצב האסטרטגי הקיים על פני כל חלופה אחרת. במקרה הפלסטיני, דומה כי אבו מאזן מודע לכך שחתירה פלסטינית לשינוי עמוק במציאות האסטרטגית בשטחים יחייב את הרשות לרסק את דפוסי הסימביוזה הקיימים עם ישראל ולעודד אקטיביזם בשטח. מהלך זה עלול כמובן לסכן את שרידות הרשות, שתחשוף את עצמה לתגובה ישראלית חריפה במציאות של אינתיפאדה שלישית. במקרה הישראלי, נסיון מצד ישראל לשנות את הסטטוס-קוו המשפטי הנוגע למעמד השטחים הכבושים, למשל בכיוון של סיפוח הגושים הגדולים, יחשוף אותה לביקורת בין-לאומית וייתכן אף לסנקציות מצד המדינות האירופיות, אשר עלולות לפגוע במעמדה הכלכלי.
באופן זה הופך הסטטוס-קוו-אנטה לאבן פינה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. אולם הפרדיגמה השלישית, כאמור, מוסיפה לתפיסת ה"שלום הכלכלי" גם נדבך של מאבק בין הצדדים. במובן הזה, דווקא הסימביוזה מחייבת את ישראל ואת הרשות הפלסטינית להמשיך ולהפגין כלפי חוץ, ולעתים אף בעצמה רבה, את מחוייבותן למאבק לטובת מימוש יעדיהן האסטרטגיים הסופיים. במקרה של הרשות הפלסטינית, שימור מאפייני המאבק קריטי לדימויה בזירה הפנימית, בייחוד על רקע האתגר שמציבה לה חמאס. במקרה של ישראל, שימור מאפיינים מסויימים של קונפליקט נדרש כדי לטפח את תפיסת ה"אין פרטנר" ולהדוף את הלחצים הפוטנציאליים מצד האירופים והאמריקנים לחידוש תהליך השלום.
כך, איפוא, הפכה בשנים האחרונות הזירה הבין-לאומית למרחב הקונפליקט המשותף, ויש להוסיף – גם המוסכם, של ישראל והרשות הפלסטינית, אשר מאפשר לשתיהן, בעלות לא גבוהה יחסית, לטשטש את קיומה של הסימביוזה ביניהן ולהסוות את תכליתה. לא אחת נראה המאבק בגזרה זו חריף מתמיד ומלווה ביוזמות להכרה במעמד המדינה הפלסטינית באו"ם ובגופים בין-לאומיים אחרים, לצד צעדים של הפלסטינים לשלילת חברותה של ישראל במוסדות אחרים כמו פיפ"א. המהלכים הללו גודשים את כותרות העיתונים ומבנים את דימוי ה"קונפליקט המדיני" בין הצדדים ובמידה רבה גם את הדיון הריקני המתנהל בישראל על מעמדה והלגיטימציה שלה בזירה הבין-לאומית.
כל אלה מבטיחים את שימורה של הסימביוזה הנעלמה בין הצדדים, שבה כל אחד נדרש למלא את תפקידו בהצגה הכתובה מראש ומשוחקת להפליא, שתכליתה אחת: להנציח את המציאות הקיימת.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטור שלו כתב באוניברסיטת בן גוריון על השיח הפוליטי הממסדי כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל.
