לפני כשנה ערכנו כאן באוניברסיטה, בערב קנדי מקפיא, הקרנה של הסרט "קול באשה תפילה," של הבמאית יעל קציר, העוסק במאבקן של "נשות הכותל" על זכותן להתפלל בכותל המערבי על פי מנהגן. בשלב השאלות שלאחר הסרט הרימה את ידה סטודנטית קנדית ושאלה איך יתכן שפמיניסטיות ישראליות חילוניות לא מצטרפות למאבק, שהרי מדובר על מאבק למען זכויות בסיסיות של נשים. מרצה במחלקה ללימודי דתות, שחי שנים רבות בישראל, ענה שזו, מבחינתו, תמצית הישראליות – הדיכוטומיה המוחלטת בין הציבור החילוני לדתי גורמת לכך שסוגיות המשמעותיות לאנשים דתיים נתפסות בציבור החילוני כדבר שאינו מעניינם, גם אם במקרים מסויימים הם חולקים ערכים דומים או זהים. אותו מרצה סיפר על מאבק חרדי בירושלים של שנות השמונים כנגד שלטי חוצות שהכילו פרסומות לא צנועות (גם בסטנדרט חילוני-ליברלי. לא היה מדובר, כמובן על הדרת נשים משלטי חוצות כפי שמתבצע היום). באותם ימים הוא תהה איך ארגונים פמיניסטיים לא מצטרפים למאבק הזה, שבמדינות אחרות היה נתפס כמאבק למען זכויות האישה, והבין שבסופו של דבר במדינת ישראל אם דתיים נלחמים למען סוגיה כלשהי, נראה שעל החילונים לעמוד באופן אוטומטי בצד השני של המתרס, או – כברירת מחדל – להשקיף מן הצד.
נזכרתי השבוע בסיפור הזה כשקראתי את המאמר של אסף דוד בו הוא קרא לחילונים-ליברלים לשתף פעולה עם דתיים-ליברלים במאבק כנגד כוחות דתיים שמרניים. הסיפור הדהד בראשי גם כשנוכחתי לדעת מה קורה כששיתופי פעולה שכאלו מתחילים לקרום עור וגידים.
תנועת "רעננים – צעירי הציונות הדתית" פרסמה השבוע סרטון ובו מספרת רחל ליאל, מנכ"ל ה"קרן החדשה לישראל" (ששמה הפך כבר לקלף ג'וקר הנשלף בכל פעם שארגון ימני מנסה לערער את הלגיטימיות של ארגון כלשהוא) על ההחלטה לחבור לארגונים הנמצאים בתוך הספקטרום של הציונות הדתית על מנת להשפיע מבפנים. לאחר מכן מופיעים שמותיהם של ארגונים ציונים דתיים הנהנים מתמיכתה של הקרן – "קולך," "ציונות דתית ריאלית," "מרכז יעקב הרצוג" ו"נאמני תורה ועבודה." המסר בסופו של הסרטון הוא קצר וברור – "מתנתקים מהקרן החדשה," כלומר מהארגונים שנהנים מתמיכתה.
דברים דומים נשמעו בתשובה שפרסם הרב ברוך אפרתי באתר "מורשת," בה קרא ש"לא לקרוא עלון 'קולך', לא להתקרב לעיתון 'מקור ראשון'. לא להצטרף ל'נאמני תו'ע" – כל אלו, לדבריו, מושפעים מגורמים המנסים לשנות את האג'נדה של הציונות הדתית ל"אג'נדה גויית." בסיום תשובתו, מזכיר אפרתי כי "הנטייה לוותר על הנאמנות לא"י באה לא פעם יחד עם זלזול בצניעות, ועם פתיחות לרישעה הרפורמית ואחיותיה." אם לא היה ברור מה נתפס כמאיים יותר – הרחבת גבולות המובלעת הציונית-דתית לכוונים ליברליים יותר מבחינה הלכתית, או לכוון של שמאל מדיני, הרי שהתשובה התגלתה בהצהרה שהוציא ארגון "קולך" לגבי קשריו עם "הקרן החדשה," בה הבהירו כי למרות שלקרן "תדמית בעייתית בהיותה פעילה בתחומים של זכויות אזרח, דו-קיום, ובמיוחד הסכסוך הישראלי-פלשתיני" [כך במקור!], ארגון "קולך" מעולם לא נדרש להכפיף עצמו לעמדות המדיניות של "הקרן החדשה."
בסופו של יום, נראה שלא רק גורמים חילוניים-ליברליים ודתיים-ליברליים מתחילים להבין את הברכה הקיימת בשיתוף פעולה ביניהם, נראה כי גם הגורמים השמרניים מבינים את הכח הגלום בשיתוף פעולה שכזה, ויעשו כל שביכולתם למנוע אותו. נראה כי בעתיד הקרוב נראה מאמץ מרוכז מצד גורמים שמרניים לצמצם עד כמה שניתן את גבולות המובלעת האורתודוכסית, כשגורמים דתיים-ליברליים או מתונים ימצאו עצמם תחת המתקפה שאותה השמאל החילוני כבר למד להכיר היטב.
אורן שטייניץ הוא דוקטורנט ומרצה במחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת קלגרי, קנדה. בנוסף הוא משמש כנציג הקהילה היהודית (chaplain) במרכז הבין-דתי בקמפוס, ומעורב ביוזמות חינוך יהודי-פלורליסטי בקנדה וישראל.
